פסטיבל חיפה 2019: אפריקה

מעט מאוד ידעתי על הסרט הזה לפני שראיתי אותו. מבחינתי הוא הגיע כמעט משום מקום. לא מזמן דיווחו שיש כמה סרטים ישראלים בפסטיבל טורונטו היוקרתי. כמה ששמעתי עליהם (וראיתי אותם), שהתחרו וגם זכו בפרסי אופיר, וכאלו שכבר הופצו בישראל, וגם אחד שלא שמעתי על הבמאי שלו, ולא ידעתי בכלל שיש סרט כזה. סיפרו שבסרט הזה הבמאי מלהק את אבא ואמא שלו לתפקידים הראשיים, מה שנשמע קצת חשוד, כי זה עושה רושם של סרט מאוד מאוד עני. וכל מה שידעתי על הסיפור של הסרט היה שהאיש המבוגר במרכז הסיפור מקבל בתחילת הסרט הודעה על כך שאת האחריות על הטקס השנתי, אחריות שהוא לקח על עצמו במשך עשרות שנים, העבירו אותה לאנשים צעירים יותר במסגרת רענון השורות. והאיש מתחיל להרגיש חסר חשיבות. זה כל מה שידעתי על הסרט, מה שהפך אותו בעיניי לקצת חשוד, כי זה נראה לי סרט קטן מדי שאולי גם אין לו באמת ערך קולנועי סביר בכלל. ומצד שני, הוא היה כבר בטורונטו, אז אולי יש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון.

אז אחרי שראיתי את הסרט, התשובה לתהיה היא סוג של שילוב בין השתיים: "אפריקה" הוא לטעמי הרבה יותר טוב ממה שאני חשבתי שהוא יהיה, אבל הוא גם רחוק מאוד מסרט שבאמת יזיז לי משהו בלב.כי מצד אחד, אכן יש כאן דמות ראשית שמחזיקה מסך. בקול שלו, בפאוזות שהוא לוקח בין המילים, בהליכה שלו – מאיר גרנר הוא אולי לא שחקן מקצועי, אבל הוא שחקן לכל דבר, שמחזיק את העניין שלי בגורל הדמות שלו, בגורל הסרט כולו בעצם, בכל רגע ורגע שבו הוא נמצא על המסך (שזה כמעט כל הסרט). גם הצילום, ברוב חלקי הסרט, עומד בסטנדרט ראוי בהחלט. העריכה גם היא מחזיקה קצב טוב, מאזנת כמה מוקדי התרחשויות מבלי להתברבר. והאמת שהתסריט (הדי פגום. אני תיכף אסביר) זורק על הדמות הזאת כמה בליסטראות. לא מדובר רק בנטילת האחריות על הטקס השנתי. יש גם את המיטה שהוא בונה לנכד שלו, למרות שהורי הנכד אומרים לו: לא צריך, נקנה באיקאה. יש את המצב הרפואי הלא משופר שלו. ויש גם את אשתו האוהבת, שאין שום בעיה איתה, חוץ מזה שהיחסים ביניהם כבר בשגרה (באחת הסצינות הוא רואה במקרה זוג צעיר מתנשק בסתר. איפה האהבה הצעירה שלו?). אף אחד כבר לא צריך אותו בעצם. אף אחד לא שומע אותו, או רואה אותו. הכל שגרתי. מאיר גרנר, האבא, מדגים היטב את הלחץ הגובר והלך עליו.

מצד שני, יש בעיה: אין כאן מנגנון תסריטאי שייקח אותי ביד ויגביר את הלחץ על הדמות הראשית. אין כאן נראטיב בכלל. יש כאן תיאור מצב, אבל אין התקדמות באף אגף של הנראטיב.

הוא הולך לרופא. הרופא אומר לו משהו על בריאותו המתחילה להתרופף, ונותן לו כדורים. האם ייקרה משהו עם זה? הוא יקבל התקף לב? קוצר נשימה ברגע קריטי? לא ממש.

כמה בני נוער החליפו אותו בתכנון באירוע השנתי. האם הוא הולך לעזור להם? להעיר להם? לחבל בעבודה שלהם? לשבת על הראש של מי שהחליט את זה? לא ממש.

הוא בונה את המיטה לנכד למרות שאמרו לו שלא צריך. האם ההורים של הילד יגידו לו משהו כמו: די, אמרנו לך שלא צריך. תעזוב? לא ממש.

האשה עושה חזרות לקראת האירוע. היא במקהלה. היא זורקת משהו על כך שהיא לפעמים טועה בטקסט. האם יש כאן איזשהו קו נראטיבי על החששות מיום האירוע? לא ממש.

"אפריקה" הוא תיאור מצב יפה, רגיש, של אדם מבוגר שמאבד מהרלוונטיות שלו, אבל אין בו מנגנון נראטיבי דרמטי שיסחוף אותי אל תוך נשמתו של הגיבור ויתן לי להרגיש באולם את הלחץ המתגבר על הדמות הראשית. אז הנה ה"אפריקה" שקצת חששתי ממנו: סרט הרבה יותר מעניין ממה שציפיתי, אבל עדיין פגום ולא מספיק טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s