היום פרסמה האקדמיה הישראלית לקולנוע את רשימת הסרטים המתמודדים לפרס אופיר 2022, הידוע גם כתחרות לבחירת הסרט שייצג את ישראל באוסקר.
אז שוב, בפעם המאה: זאת לא התחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה, אלא התחרות למה ש (אולי, במקרה, בטעות) האוסקר האמריקאי הכי יאהב. אלו לא אותן שאלות, ולא תמיד מה שטוב לכאן טוב לשם, ועל כל מקרה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לדעת מה יאהבו שם, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות נוספו לאקדמיה האמריקאית המון אנשי קולנוע מכל העולם, ועכשיו צריך לקלוע לטעם של כל העולם בעצם, ולא רק לטעם האמריקאי. אני (ועוד כמה אחרים) תמיד אומרים שעדיף היה להפריד את שתי השאלות האלו – להצביע לסרט שהכי אוהבים, ובנפרד לסרט שייצג את ישראל באוסקר. לא מעט חברי אקדמיה לאורך השנים אוהבים סרט אחד אבל מצביעים לאחר כי…יש לו יותר סיכוי באוסקר. ברוב המקרים זאת סתם הערכה לא מאוד מבוססת. והסרט הכי אהוב הרבה פעמים סובל ונדחק הצידה.
והבעיה השנייה: זאת תחרות בין סרטים שמעט מאוד אנשים מכירים. בין סרטים שברובם לא הופצו בכלל והקהל הישראלי לא מכיר אותם. אז למה שמישהו יצפה בטקס, למה שמישהו יתעניין בכלל בקולנוע הישראלי כשחלון הראווה שלו (טקס פרסי האקדמיה) כל כך לא מעניין?
השנה עומדים לשיפוט האקדמיה 27 סרטים. רק 4 (ארבעה!) הופצו בהפצה מסחרית רגילה לקהל הרחב. "איפה אנה פרנק", "מתחתנת", "חומוס פול טריילר" ו"סנולנד". לאף אחד מהם, להערכתי, אין סיכוי לזכות בשום דבר משמעותי. עוד 4 סרטים הוקרנו כבר בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה לקהל מצומצם, ומחכים על המדף להפצה מסחרית: "איך נתת לזה לקרות", "הסירו דאגה מליבכם" של תום שובל (ראיתי. הרגשתי מסויג למדי), "השחיין" של אדם קלדרון (ראיתי, הרגשתי מסויג למדי) ו"סינמה סאביא" של אורית פוקס רותם (ראיתי, מאוד אהבתי).
אז אמנם אין טעם לנסות לחזות אילו סרטים יזכו בפרס, כי, כאמור, לא מדובר בפרס לסרט הכי טוב, אלא לזה שלחברי האקדמיה נדמה, משום מה, שיש לו סיכוי באוסקר, אבל מכיוון שאני אוהב קולנוע ישראלי, אני אנסה לעקוב אחרי התחרות המשונה הזאת גם השנה, ואני אתחיל בסקירה קצרה של הסרטים הבולטים ברשימה השנה:ראשית, חסר לי ברשימה להמשיך לקרוא ←
ראשית, חסר לי ברשימה להמשיך לקרוא 
איתן 