לומדת לעוף: הביקורת

(שם הסרט במקור: Penguin Bloom)

שמעו של הסרט הזה הגיע אלי כשסקרתי כאן בבלוג את פרסי האקדמיה באוסטרליה. הייתי מאוד סקפטי לגבי הסרט הזה. הוא נראה לי כמו דרמה סוחטת דמעות נצלנית. אבל נעמי ווטס, שחקנית שאני זוכר מאוד לטובה…אז בכל זאת הלכתי.

אז בסופו של דבר – סוחטת דמעות – הדרמה הזאת מנסה. אבל הדמעות לא הגיעו. הלחי שלי נשארה יבשה. נצלנית – זה פחות. למרות שבעיניי מדובר בסרט מאד בינוני, והדרמה שבו לא ממש עובדת, בכל זאת יש משהו כן ואמיתי כאן, וזה בכל זאת עובר.בסופו של דבר, אני חושב שעם עריכה אחרת, או עם התמקדות תסריטאית יותר מוקפדת, הסרט הזה היה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי. כי כבר מהתחלה ברור שהסרט הזה מגיע מנקודת מבט מאוד ספציפית. מדובר במשפחה עם 3 ילדים. והסרט מסופר מנקודת מבטו של אחד מהם. נער צעיר שנדמה רגיש יותר מאחרים. מופנם יותר. אחד שחוקר את העולם עם עיניים גדולות וסקרניות, סופג לתוכו את העולם, ומבטא את עצמו בשקט, בניגוד לפעלתנות הילדותית הרגילה והצפויה של שני האחרים.

אבל הסרט הזה לא באמת נותן לי להרגיש את הילד הזה. לא באמת