בוטיק פריז: הביקורת

שתי מילים טובות על הסרט הזה: מוריס כהן. בחיי שהאיש הזה לא יודע לשחק רע גם אם תאיים עליו באקדח. גם אם שום דבר לא עובד מסביב (וב"בוטיק פריז" שום דבר, אבל באמת כלום, גורנישט, Rien לא עובד) – גם אז זה עדיין תענוג להסתכל על העבודה של מוריס כהן.

ואלו היו שתי המילים הטובות היחידות שיש לי על הסרט הזה. וזה מאוד חבל. כי אני מחבב את מרקו כרמל. אהבתי את רוב סרטיו הקודמים (למשל "אחותי היפה", או "כמעט מפורסמת"). אני עדיין רוצה לחשוב ש"בוטיק פריז" לא באשמתו. אולי מישהו לחץ עליו יותר מדי, הכריח אותו לצאת לדרך עם תסריט כל כך רזה עד שאין בו כלום ושום דבר. הרי יש כאן רק רעיון נחמד: ניסיון לתת מבט חיצוני על הדרך שבה הנצרות, היהדות, והאסלאם מסתדרות או לא מסתדרות בעיר הקדושה לכל שלוש הדתות – ירושלים. אז יש כאן סיפור לא ממש ברור על מישהי צרפתייה שמגיעה לישראל למכור נכס כלשהו למרבה במחיר. היא יהודייה. וזהו. פריטי העסקה לא ממש ברורים, כמו גם מי זאת האישה הזאת ומה היא עושה כאן בדיוק.אולי דווקא היה כאן תסריט יותר מפורט, אבל כל מיני בעיות בהפקה הכריחו את העריכה לחתוך החוצה כל מיני סצנות שהיו ממלאות את הדמויות בהרבה בשר (הסרט מאוד קצר: כשעה ועשרים. וזה מורגש מאוד וחסר מאוד). הישראלים בסרט מוצגים כ