זאת קומדיה. האם היא מצחיקה? הממ…קצת. יותר מדויק לומר שהיא מעלה חיוך.
האם היא עשויה במיומנות? כן. בהחלט. הקצב מהיר, כמו שצריך. הטיימינג הקומי משויף ומדויק. הסרט קולח. הכל ממש בסדר.
אה… אז זה סרט טוב? אהמ, לא ממש.
מ'זתומרת? זאת קומדיה? היא משעשעת? אז היא עושה את העבודה? למה אתה משבית שמחות? למה אתה מעדיף את הדרמות הכבדות שמדברות נורבגית על הקומדיות הפשוטות שיוציאו אותך עם חיוך על הפנים?
או, זו בדיוק הנקודה. לא יצאתי עם חיוך על הפנים. יצאתי עם טעם לוואי בפה. טעם של משהו כל כך סינטתי, כל כך מזויף ולא אמיתי.
ודווקא בגלל שהסצינה האחרונה היא גם הסצינה הכי יפה בסרט הזה, הסצינה שמנסה לדבר על איזשהו סוג של מוסר השכל, דווקא בגלל שהסצינה האחרונה היא הסצינה שיש בה לב, זאת גם הסצינה שמדגישה את העדרו של לב אמיתי במהלך כל הסרט כולו.
כי אם כל הסרט מכוון לומר משהו כמו: אל תהיה אגואיסטי. תחשוב גם על אחרים לפעמים. אז אין את זה במהלך כל הסרט. לכל אורך הסרט כל מה שיש זה סדרה של סצינות קומיות במופגן, ללא רגע אחד של אמת, רגע אחד של הפוגה שבה נוכל להבין משהו על הדמויות מעבר לתפקיד המיידי שלהן בסצינה הספיציפית. אין בנייה של מערכת יחסים של הדמות הראשית עם אף דמות אחרת, אין רגע אחד לעצור ולנשום כדי להבין את הדינמיקה הרגילה, זו שמתרחשת ביום רגיל, ולא ביום מטורלל כמו זה שמוצג בסרט.
אין בילד אפ ראוי לקראת הסוף הזה (את האבא הזה מזכירים במהלך הסרט כמה פעמים בחטף, אבל לא רואים אותו ולא מדברים איתו אפילו לשניה); אין בילד אפ בכלל. אין רגע דרמטי אחד בסרט הזה. והסצינה הזו האחרונה רק מדגישה שהיה כאן חומר דרמטי לעבוד איתו, אבל כנראה לא היה רצון מצד היוצרים לעשות את זה, כי הם רצו רק קומדיה, על חשבון כל הדברים האחרים.
אפשר לעשות קומדיה מאוד מצחיקה, וגם לגעת בלב הצופים. פטריס לקונט היה פעם במאי משמעותי שיצר סרטים עם הרבה כוונה ולב. מה שנשאר ממנו הוא במאי מיומן, שכנראה פשוט עובד על אוטומט.
ודווקא בגלל שהסצינה האחרונה היא גם הסצינה הכי יפה בסרט הזה, הסצינה שמנסה לדבר על איזשהו סוג של מוסר השכל, דווקא בגלל שהסצינה האחרונה היא הסצינה שיש בה לב, זאת גם הסצינה שמדגישה את העדרו של לב אמיתי במהלך כל הסרט כולו.
איתן 