אני מכה על חטא 1: למרות שאני מבקר קולנוע, ורואה קצת יותר סרטים מהאדם הממוצע, אני די מזניח את הסרטים הדוקומנטרים. למרות שחלקם טובים מאוד, מצוינים ממש, לפעמים טובים יותר מהעלילתיים (הי, בשנה שעברה בחרתי בסרט דוקומנטרי לסרט השנה שלי), עדיין אני רואה הרבה יותר סרטים לא דוקומנטרים מאשר סרטי תעודה.
אבל אם מישהו יעשה פעם את הטעות ויעבד את הסיפור של פרינסס שואו לסרט עם תסריט ושחקנים ושחקניות, זה יהיה פרויקט שייקבר תחת בוז גדול, מכיוון שכל המהות של הסרט הזה היא חיפוש אחרי האמת, בעיקר הפנימית, הפשטת כל העמדות הפנים והטכניקות שאנחנו מציגים בפומבי, והליכה ישר אל הלב, אל הדבר הכי בסיסי בנפש שלנו, ללא מסכות. ואת זה אפשר רק בסרט דוקומנטרי שכזה.
אני מכה על חטא 2: לפני כמה שנים הפרויקט הזה, שהיה עדיין בצילומים, הוצג בסשן הפיצ'ינג של פורום הקו-פרודוקציות הבינלאומי שמתקיים בישראל. הפרויקט זכה להתלהבות ולמימון מכמה משקיעים באותו אירוע, אבל אני לא הבנתי על מה הרעש. לא הבנתי את הפרויקט. פרויקט על יו-טיוב? באמת? מסתבר שטעיתי. זה פרויקט על אנשים. שמשתמשים ביו-טיוב. אנשים, ובעיקר אשה אחת, קשת יום במובן הכי מילולי של המילה, שרגעי הנחת היחידים שלה הם הרגעים שבהם היא מביעה את כל הבדידות שלה, כל הכאב שלה, כל השמחה, כל העבר וההווה הפגועים שלה – הכל בשירים שהיא כותבת ומבצעת, מקליטה ומעלה ליו-טיוב כדי לקבל קצת פידבק, קצת אהבה, קצת הבנה לנשמה הדואבת.
ואז יושב לו בחור באיזו מדינה משונה שכזו, ישראל, שכל כך להמשיך לקרוא ←
ואז יושב לו בחור באיזו מדינה משונה שכזו, ישראל, שכל כך להמשיך לקרוא 
איתן 