אחרי סרט הפתיחה, "סדקים בבטון", שהיה טוב מאוד, צפיתי אתמול ב "מא פולי", וגם הוא סרט מרשים מאוד.
זה מוזר ומעניין לראות שמה שאנחנו חושבים מבחוץ על אוסטריה ועל העיר וינה, האוסטרים רואים בצורה שונה לחלוטין. אתם אולי זוכרים את התחלת הטרילוגיה של ריצ'ראד לינקלייטר באמצע שנות ה-90. ב"לפני הזריחה" נפגשו ג'סי, בחור אמריקאי, וסלין, בחורה צרפתיה. במשך לילה אחד הם הסתובבו ברחובותיה של עיר, והתאהבו. סרט רומנטי נהדר, שזכה אח"כ לשני המשכים עוד יותר נהדרים. והעיר שבה הם הסתובבו? וינה.
אז הנה מגיעה אנדרינה מרצניקר, ואומרת: פחחח. אתם אולי חושבים שוינה היא עיר אירופית קלאסית, שבה האהבה יכולה לפרוח. אבל בעצם, וינה היא העיר שבה האהבה תסגור אתכם בתוך כלא נפשי מאיים שאין ממנו מוצא. האהבה של "מא פולי" היא פסיכית, אלימה (נפשית בעיקר), מערערת את כל מערכות החיים, את הנפש, ואין מוצא ממנה.
כן, אהבה היא לא מצב נורמלי. אתה מוקסם מבת הזוג, סדרי העדיפויות משתנים, כל החיים מתהפכים, הכל נכון. אבל באיזשהו שלב להמשיך לקרוא ←
כן, אהבה היא לא מצב נורמלי. אתה מוקסם מבת הזוג, סדרי העדיפויות משתנים, כל החיים מתהפכים, הכל נכון. אבל באיזשהו שלב להמשיך לקרוא 
איתן 