האמת של פריץ באואר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Der Staat Gegen Fritz Bauer)

אז ככה: גרמניה של סוף שנות ה-50. פריץ באואר, התובע הכללי המחוזי, מנהל מרדף אחרי כל מיני אנשים ששירתו בצבא הנאצי, ועכשיו נמצאים בכל מיני עמדות מפתח בחברות כלכליות רווחיות, ואפילו בשלטון. כאלו שהצליחו לחמוק ממשפטי נירנברג. הוא מבקש להעמיד אותם לדין בגרמניה כדי שהעם הגרמני יוכל להתחיל לרפא את הפצעים. ואז הוא עולה על רמז למקום המצאו של הפושע הנאצי הגדול, אדולף אייכמן. אז הוא מיידע את המוסד, שבסופו של דבר תופס אותו, ושופט אותו דווקא בישראל.

staat gegen fritz bauerוזהו, פחות או יותר. עכשיו חסכתי לכם בערך שעתיים מהחיים. כי מה שיש בתקציר הזה זה בערך מה שיש בסרט. אין הרבה מעבר לזה. כן, יש כל מיני תככים פוליטיים (שם הסרט במקור הוא "המדינה נגד פריץ באואר", ואכן, פקידים כאלו ואחרים מבקשים לשים רגל לאותו חוקר, למנוע ממנו לחטט במוגלה הטרייה הזו), ויש סיפור משנה לא רע, אבל הייתם מצפים שסיפור כזה, עם מטען נפיץ כל כך, יכיל איזשהו אלמנט רגשי או של מתח על קצה הכסא. אבל אין. הסרט הזה מבכר שימוש במוסיקת ג'ז של לפני השינה, וצילום בצבעים חומים דהויים, והכל ביחד די מרדים אותי באולם.

גם אם יש אלגנטיות בתסריט (הרבה פעמים אומרים משהו אחד, ומתכוונים אחר. למשל: "אייכמן בכווית!", שהוא בעצם תכסיס הטעיה), הרי הכל מתנהל כל כך בעצלתיים, בלי באמת לחשוש לגורל הדמות הראשית. ובכלל, בסרט שנקרא על שם הדמות הראשית, ומגלם אותה שחקן כריזמטי למדי (בורגהארט קלאוסנר, לא רע), הדמות הכי מעניינת היא בכלל דמות המשנה של החוקר הצעיר (בגילומו של רונלד זהרפלד, שהיכרתי ב"ברברה", ומתישהו בקרוב נראה אותו ב"הפורצת" של הגר בן אשר). אותו חוקר עובר במהלך הסרט משבר זהות מיני, שמשמש את אותם פקידים בשלטון שלא רוצים לחשוף את האמת כדי לסחוט אותו. הסיפור הדרמטי שלו, למרות סגנון הבימוי העייף, איכשהו מעורר רגש, בעיקר בגלל הופעתו מכמירת הלב של זהרפלד.

אבל כל שאר הסרט פשוט מפספס כל אלמנט דרמטי שהיה יכול להיות לסיפור. לא דמות מעניינת, לא לחץ של זמן, לא פירוט של תככים פוליטיים, ולא תכנון התפיסה של אייכמן (שמופיעה בסרט כסצינה שכאילו נזרקה לכאן כלאחר יד, כי ראינו אותה כבר בסרטים אחרים – אז בשביל מה הסרט הזה קיים בכלל?).

"האמת של פריץ באואר" הוא שיעור הסטוריה מעניין שלא עובד נכון לסרט קולנוע. אין בו את האלמנט הדרמטי. זה מעניין ברמה התיאורטית, אבל ללא כל רגש. כמו הצילום שלו, זה סרט דהוי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

כתיבת תגובה