ההר: הביקורת

הרבה זמן חיכיתי לסרט הזה. הרבה מאוד זמן. עוד כשהוא היה בחדר העריכה כתבתי כמה אני מצפה לו. ואז, כשהסרט הוקרן בפסטיבל ונציה 2015, חשבתי שהנה או-טו-טו הוא מגיע. ואז הוא נעדר מרשימת המתמודדים לפרס אופיר בשנה שעברה. חשבתי: לא נורא. הוא יעשה סיבוב פסטיבלים, הפצה, ואז נראה. אבל הוא התמהמה. ועכשיו, כמעט שנה אחרי שנחשף לראשונה (בחו"ל), הנה הוא מגיע. היה שווה לחכות?

אהמ…ככה ככה.

לא, זה ממש לא סרט רע. יש בו לא מעט רגעים אנושיים ויפים. אבל יש גם משהו דידקטי ושטחי בסרט הזה. מבט שלא מצליח למצוא את התיאור המלא של החיים של הצד הזה של הציבוריות הישראלית. מבט מגמתי אפילו, שפוגם בחוויה הרגשית, כמו גם באפקטיביות המסר.

כי הסרט הזה, להבנתי, מדבר על מעמד האשה בחברה הדתית. אני לא מכיר את הבמאית, ולא יודע עליה דבר, אבל נדמה לי שהיא לא נמנית על הקהילה הדתית ואפילו חרדית בישראל. יש משהו מאוד מאולץ בתיאור החיים של גיבורת הסרט כאן. הסרט נקרא "ההר", והוא אכן מתרחש על הר הזיתים. כל הזמן על ההר. כל הסרט על ההר. כל החיים של האשה הזו הם על ההר. היא לעולם לא יורדת ממנו, סגורה בסוג של כלא (וכשהיא כן יורדת, בסצינה אחת איפשהו באמצע הסרט, זה נדמה יותר כמו טעות של בימוי ותסריט, ולא כמשהו שמגיע מתוך הדמות). יש משהו מעיק בתיאור החיים של גיבורת הסרט (שאגב, שמה מתגלה בסרט רק בשלב מאוחר מאוד, כי לנשים גם אין שמות אצל הדתיים). מעיק לא כי היא כל הזמן על ההר. מעיק כי ההרגשה שלי במהלך הצפיה היתה שיש משהו מאולץ, מלאכותי בסרט הזה. הרי האישה הזו הגיעה ממקום מסוים. היא הכירה חיים אחרים לפני שהתחתנה. לא כל חייה היו על ההר. אז למה היא מתוארת כאידיוטית? (מה, גם בתל אביב יש אנשים דתיים? ויש להם אפילו כל מה שקהילה דתית צריכה, שם בתל אביב? לא נכון!). האשה הזו, ההיילייט של היום שלה הוא אנשים שדופקים לה בדלת ומבקשים להשתמש בשירותים. או שיחת חולין עם הפועל הערבי שחופר את הקברים שם בבית הקברות שעל ההר (הייתאם עומרי, שהפתיע את כולנו ב"בית לחם", מקבל כאן תפקיד משנה כפוי טובה שאין לו מה לעשות איתו. עוד מעט תוכלו לראות אותו בתפקיד טוב יותר, עם יותר בשר, ב"סופת חול" הנהדר). ובכלל, ההכנסה של אלמנט 'המצב' בדלת האחורית מופיעה כאן כגוף זר ולא שייך.

והכי גרוע – הסוף. דאוס אקס מאכינה. סוף מפלצתי שמגיע משום מקום והופך סרט פגום אבל מעניין לסרט תמוה ומרגיז אפילו.

רגע רגע. הסוף הזה לא מגיע באמת משום מקום. אומרים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה תמיד יורה במערכה השלישית. ב"ההר" אין אקדח, אבל יש אלמנט אחר שמתפקד כאקדח, והוא אכן יורה, כצפוי, בסוף. אבל יש בעיה אקוטית אחרת: סיוון שני קליין. השחקנית הראשית עושה כאן עבודה מעולה, והיא זו שמחזיקה את הסרט בחיים גם ברגעיו החלשים (ויש לא מעט כאלו). ציפיותי הגדולות מהסרט נבעו גם מהרצון לראות מה תעשה הקצינה רמה מ"אפס ביחסי אנוש" עם תפקיד דרמטי שעל פניו יש בו הרבה בשר. תפקיד שבסינופסיס מתאר את פתיחתה ההדרגתית לעולם של אשה דתייה סגורה. חשבתי שתהיה כאן הצגת משחק אדירה של סיוון שני קליין.

והופתעתי. קליין הלכה בדיוק לכיוון השני. אני חשבתי שהיא תעשה מהלך דרמטי גדול, משמעותי, אבל קליין הלכה למקום הקטן, הפשוט, האנושי, היומיומי. ודווקא בגלל זה היא הגיעה אלי באולם. עם כל ההנחתות המרגיזות של הבמאית והתסריטאית, קליין לבדה גרמה לי להאמין לאשה הזו, לכאב שלה, לקונפליקט הפנימי שלה בין הרצון לחופש לבין ההבנה שזו דרכו של העולם (הדתי).

ודווקא בגלל זה הסוף הכל כך בוטה בא משום מקום. קליין לוקחת את הסרט למקום יומיומי, פשוט, אנושי, מרגש אפילו. סוף הסרט הולך למקום פטאלי, סופר-אובר דרמטי, מקום של האנקה וחבורתו, שכלתני וקר. קור אירופי פסיכופטי, לא ירושלמי מורכב וכואב.

וכך סרט על מעמד האשה בירושלים, שבו נשים זונות חילוניות הן חופשיות, ונשים דתיות גרות בהר שכולא אותן ומשגע אותן, הופך להיות סרט מקולקל מאוד, אבל הצגת משחק אחת, ונימה יומיומית פשוטה בכל זאת משאירים אותו בחיים. סרט בעייתי, אבל לא נטול עניין לחלוטין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il