מא מא: הביקורת

(שם הסרט במקור:Ma Ma)

אז אני מנחש שאחרי "חדר ברומא", סרט שעם כל האהבה שלי לחוליו מדם, גם אני מודה שהיה מגוחך וטפשי, הלך אדון מדם לעשות חושבים. לנסות לברר איפה טעה/ תעה. ועכשיו, אחרי כמה שנים שבהן הוא עמד בפינה, הוא חוזר.

אני כבר קורא ביקורות שמכסחות את הסרט הזה. אני חושב שיש יותר מדי ציניות בביקורות האלו. ואני חושב ש"מא מא" הוא לא סרט לאנשים ציניים. להיפך. "מא מא" הוא סרט לאנשים שמאמינים בחיים, ביופי שבהם, בתקווה שהם נותנים.

מעניין לשאול את פנלופה קרוז למה היא נכנסה לפרויקט הזה בכלל. כי מבחינת תסריט, זה באמת נראה כמו סוחט דמעות מהסוג הנצלני ביותר. אבל זה על הנייר. חוליו מדם לקח את התסריט הזה והוסיף לו טאץ' אישי, עדין, מאופק, יפהפה, מלטף, ובניגוד לכל הסיכויים – אופיטימי.

כי איך אפשר לעשות סרט אופטימי על חולה בסרטן שמקיימת קשר עם גבר שגם הוא עבר אסון? מסתבר שאפשר. וכמו השיר שמתנגן בסרט, Eso es Vivir, אלו הם החיים לפי חוליו מדם: שילוב של צחוק ובכי, שמחות וטרגדיות, הישגים וכשלונות. הכל ביחד נארג לסרט אופטימי למרות הנושא הלא קל.

חוליו מדם הביא לכאן את קיקו דה לה ריקה, צלם שאוהב להתפרע (הוא הקבוע של אלכס דה לה איגלסיה הפסיכופט, והוא צילם למדם בעבר את "סקס ולוסיה", שמבחינת צילום היה ניסוי חדשני לזמנו בחומר דיגיטלי), אבל כאן שם המשחק הוא שקט. הצבע השולט הוא לבן. ודה לה ריקה מתפרע בשקט הפעם. הוא מצלם הרבה על סטדי קם לא כל כך יציבה (בכוונה), ולפעמים הוא יוצר זויות צילום משונות שמוציאות אותי משיווי משקל, מכריחות אותי לנסות להיכנס לתודעה של הגיבורה, לנסות לחוות את חוסר המשקל איתה.

המוסיקה של אלברטו איגלסיאס שקטה ומלטפת, אבל השימוש של מדם במוסיקה הזו הוא במשורה, בלי ללחוץ, ולא מעט סצינות מתרחשות לצלילי השקט. פנלופה קרוז נהדרת בתפקיד הראשי, אותו היא מבצעת בטבעיות, בפשטות, בלי דרמות גדולות (למרות שהיא עוברת חוויות לא קלות), ולואיס טוסאר, שמשחק את הגבר שנכנס לחייה, מרגש מאוד בתפקיד אחד שעובר גם הוא חוויות קשות, ועדיין תומך ונתמך ע"י אישה שעוברת גם היא לא מעט.

זה מדהים בעיניי כמה טוב לב, כמה אופטימיות, כמה הקרבה יש בחיים שהסרט הזה מציג לנו. הרי אפשר לעבור על כל הסרט, ולמצוא בו הסתברויות מופרכות, למשל: איך יתכן שאחרי כימוטרפיות סוחטות, האשה עדיין מוצאת בתוכה כוח פיסי ונפשי להגיע לבית חולים אחר ולסעוד את הגבר בכאבו. אני אומר שזו ההקרבה המרגשת של הדמות הראשית. הצינים ינחרו מולי בבוז. או אפשר לשאול מה הסיפור של הרופא הנחמד מדי הזה, ואיך זה שהוא בכלל זמר כזה טוב, ולמה הוא מעניק לפנלופה קרוז יחס כזה מיוחד, ואני חושב שהוא כנראה מאוהב בה בסתר או שלא בסתר, ועוזר לה ככל יכולתו, למרות שהיא לא בעניין שלו, לפחות לא רומנטית. ועוד כהנה וכהנה תהיות שעל פני הדף הכתוב הן לגיטימיות, אבל לנוכח הבימוי הכל כך אנושי וחם, אני לא יכול שלא לבטל את הטענות האלו, ולהתמכר לאמונה בטוב שבעולם הזה.

ונדמה לי שמדם גם שמע את הטענות נגדו בעקבות "חדר ברומא", שהוא, בסופו של דבר, סרט פורנו רך מגוחך, אז הוא מחק את עניין הסקס כמעט לחלוטין, וגם סצינת הסקס היחידה שיש כאן בסרט לא נמצאת בו בכלל, והעירום שכן יש כאן הוא לא ארוטי (סרטן השד זה לא משהו מחרמן).

בקיצור, אני מצאתי את "מא מא" סרט עם הרבה טעם טוב, בעיקר בבימוי ובמשחק. סרט שמאמין באדם, בטוב שבו, בטוב שבעולם, גם אם הוא מציב מדי פעם מכשולים גדולים בפני החיים. ואני נכבשתי ביופי הנהדר שלו. באופטימיות שלו. כי עם כל האנדרסטייטמנט של הבימוי, ואולי דווקא בגללו, משהו שם מאוד נגע לליבי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

נ.ב. אם אתם כמוני, ואהבתם את הסרט, בטח תרצו לחפש את השיר שמתנגן במהלכו. אז הנה לינק לשיר הזה, Eso es Vivir (זה מה שנקרא לחיות). מומלץ במיוחד להקשיב לשיר הזה בליווי הטקסט שלו, לנסות להבין אותו, גם אם הספרדית שלכם עקומה למדי, כמו שלי, כי זה כל הסרט הזה, לנסות לקבל באהבה את הטוב והרע שבחיים.