אתמול התפרסמה בגרמניה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה הגרמנית לשנת 2018, פרס הלולה. ישר חשבתי על הצפוי: "משום מקום" (Aus dem Nichts), סרטו האחרון של פאתיח אקין, זוכה פרס גלובוס הזהב, וזוכה פרס השחקנית בפסטיבל קאן בשנה שעברה – הוא אמור להיות הפייבוריט לזכיה. אז כן, יש לסרט הזה מועמדויות, ולדעתי הוא אכן הפייבוריט לזכיה, אבל הוא לא המוביל במספר המועמדויות.
"משום מקום" מספר על אשה גרמניה המתאבלת על מות בן זוגה ובנה, שנרצחו על ידי נאו-נאצים על רקע היותם ממוצא טורקי, ומתוך האבל מגיעה גם הנקמה. הסרט הזה אמור לעלות בישראל (אחרי כמה דחיות) בעוד כחודש וחצי (הנה הטריילר המרשים), כשבוע לאחר טקס חלוקת הפרסים בגרמניה, מה שאומר שהוא יכול לעלות על המסכים בישראל כזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הגרמנית. בינתיים, יש לו 5 מועמדויות לפרס הלולה: מועמדות לפרס הסרט, תסריט (פאתיח אקין), בימוי (פאתיח אקין), שחקנית (דיאן קרוגר), וצילום (ריינר קלאוסמן, צלמו הקבוע של אקין, שצילם גם, בין היתר, את "עץ לימון", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ו"פלייאוף" של ערן ריקליס).
עוד במועמדים: "מערבון" (Western), סרט על חבורה של גברים גרמנים שנוסעים לעבוד בבולגריה, ומביטים משתוממים במשך כל הסרט על הסובב אותם, בערך כמו שאני מביט על כל הסרט עצמו (ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים של השנה שעברה. זה מה שכתבתי עליו), הסרט הזה מועמד ל-2 פרסי לולה: לפרס הסרט הטוב ביותר, ולפרס הבימוי.
"מניפסטו" (Manifesto), המיצג הקולנועי, האקספרימנט, שהוא גם הצגת היחיד של קייט בלאנשט, שמגלמת אינספור דמויות, בהדרכת הבמאי שמציב את המונולוגים שלה בקונטקסטים לא שגרתיים (לא ראיתי. זה מה שהבנתי, פחות או יותר, מהסקירה האוהדת של אורון שמיר ב"סריטה"), הסוג-של-סרט הזה מועמד ל-4 פרסי לולה: לצילום, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור.
"טהראן טאבו" (Teheran Tabu), סרט האנימציה המעניין אך גם הקצת מפוזר, מועמד לפרס אקדמיה אחד, למוסיקה.
ו"בויס" (Beuys), סרט דוקומנטרי על, ובכן, האמן יוזף בויס, הסרט הזה מועמד ל-3 פרסי אקדמיה: פרס הסרט הדוקומנטרי, עריכה, ומוסיקה.
ועכשיו לסקירה של הסרטים המובילים את רשימת המועמדים:
3 ימים בקיברון (Drei Tage in Quiberon) – אמילי עאטף
יש סרטים שמכוונים מראש לקהל שוחרי האמנות. אנשים שמתענגים על ניים-דרופינג, ועל רכילויות כאלו ואחרות המתייחסות לדמויות מפתח במוסיקה, צילום, קולנוע, וכיוב'. יש סיכוי ש"3 ימים בקיברון" הוא סרט שמכוון לאלו. יש גם סיכוי שמעבר לכל ההתחנפות לאנשים יודעי דבר, יש כאן סיפור על אשה שפותחת את ליבה בנקודה קריטית בחייה דווקא לאיש זר. לפי הביקורות שקראתי בעקבות בכורתו של הסרט הזה בפסטיבל ברלין האחרון, מדובר בשילוב של השניים.
"3 ימים בקיברון" עוסק בראיון שהעניקה השחקנית רומי שניידר ב-1982, כשנה לפני מותה, לעיתונאי גרמני באתר נופש וספא (אני עוד זוכר במעומעם שסרטה האחרון, "עוברת אורח בסאן-סוסי", היה להיט כאן בישראל. הייתי בן 10 בערך). היא היתה בת 42, מהגדולות ומהזוהרות שבשחקניות התקופה, אבל גם מהמיוסרות שבהן. חייה מלאי התהפוכות כנראה נפרשים בראיון חושפני העומד במרכז הסרט הזה. "3 ימים בקיברון" נראה סרט מעניין, עם צילום יפהפה בשחור לבן, ועם הצגות משחק מרשימות, ואם הוא אכן מצליח להיכנס לנשמתה של אשה (כל אשה, לאו דווקא סלבריטי) במשבר שמנסה למצוא רגע אחד בחייה לנשום לפני שהיא ממשיכה הלאה, אז הוא גם יכול להיות סרט מרגש.
"3 ימים בקיברון" הוא המוביל במספר המועמדויות לפרס הלולה, במרחק רב מכל הסרטים האחרים, ויש לו 10 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית, שחקנית משנה, 2 שחקני משנה, צילום, איפור, מוסיקה, וסאונד.
"במעברים" (In den Gängen) – תומאס שטובר
אם לומר את האמת, מכל הסרטים ה"גדולים" וה"חשובים" (עם מרכאות או בלי) המאכלסים את רשימת המועמדויות לפרס הלולה השנה, דווקא הסרט הקטן למראה הזה הוא זה שהכי מסקרן אותי. סיפור פשוט על בחור צעיר המתקבל לעבודה בסופרמרקט, יחסיו עם שאר העובדים, ובמיוחד התאהבותו הנואשת בעובדת אחת ספיציפית. היא נשואה, אבל יום אחד, מבלי משים, היא מניחה את ראשה על כתפו. ו…מסקרן אותי לראות מה קורה בהמשך. לא מצאתי טריילר ברשת, אבל מצאתי קליפ קצרצר ומקסים המגלם בתוכו את המבוכה המאוד נוגעת ללב של ההתאהבות. וכן, זאת סנדרה הולר, הבת המהוללת של טוני ארדמן. קל להתאהב בה.
"במעברים" מועמד ל-4 פרסי לולה: פרס הסרט, שחקן, שחקנית משנה (סנדרה הולר), וצילום.
הקפטן (Der Hauptmann) – רוברט שוונטקה
רוברט שוונטקה הוא במאי גרמני שבילה את 15 השנים האחרונות בהוליווד ביצירת שוברי קופות רעשניים (המוצלח שביניהם היה RED). עכשיו הוא חוזר לגרמניה, עם סיפור מעניין על אדם שהופך לחיה, שהופך לנאצי, שהוא בעצם אדם, או שאולי לא.
בימיה האחרונים של מלחמת העולם השניה, חייל גרמני בורח על נפשו. הוא מוצא מדים של קצין נאצי, לובש אותם כדי למלט את עצמו, ובהדרגה הופך לחיית אדם, כמו שהנאצים היו.
מסתבר שצילום בשחור לבן הולך טוב השנה, וגם הצילום של "הקפטן" יפהפה, וביחד עם הנחת היסוד המעניינת של הסיפור הזה, יש כאן סרט מסקרן.
איתן 