דוקאביב 2018: שולה המוקשים

(שם הסרט במקור: The Deminer)

דוקאביב הוא פסטיבל לסרטי תעודה. אז כתעודה, "שולה המוקשים" הוא הישג עיתונאי מרשים. אבל כסרט הוא לא ממש מחזיק אותי כצופה, ודי מנדנד ומעייף בשלב מסוים.

"שולה המוקשים" עוקב, כמו ששמו רומז, אחר חבלן. שולה מוקשים. אדם שמאתר מוקשים, מנטרל אותם, ומוציא אותם מהאדמה. הסרט הזה עוקב מקרוב אחרי אדם במשימה מאוד מסוכנת – הליכה בשדות מוקשים, כשכל צעד עלול להיות האחרון שלו.

הסרט עוקב אחרי דמות אחת מרכזית בעירק, שמנסה לתקן את כל הרוע האנושי של דעאש. והגישה הבלתי מוגבלת כמעט שיש לצלם כאן היא בלתי נתפסת כמעט. בסיטואציות מאוד מסוכנות, הצילום נשאר קרוב מאוד לגיבור הסרט, גיבור הפעם ביותר ממובן אחד. הוא מקצוען, יודע מה הוא עושה, ובאמת מבקש לתקן את העולם במעט הכוחות שיש לו. קצת כמו הגרסה הדוקומנטרית של "מטען הכאב", גם הגיבור במרכז הסרט הזה לא תמיד נשמע להוראות, להסדרי הבטיחות, ונשמע יותר למצפון שלו, לידע המקצועי הרב שלו, ומצליח פעם אחר פעם לפרק עוד ועוד פצצות, לשחרר עוד ועוד אנשים מאימת הרוע האולטימטיבי. וצפייה ב"שולה המוקשים" מרשימה מאוד מהבחינה הזו, מה גם שהאוירה הנתפסת במצלמה היא של מועקה גדולה מאוד, חיים בלתי אפשריים בצל רוע בלתי נתפס, ואדם אחד גיבור שמצליח פעם אחר פעם לנצח עוד נצחון קטן של חירות מול השטן הגדול.

אבל כסרט מדובר בפספוס גדול. כי מה אני יודע על האדם הזה בעצם? מה אני יודע על משפחתו, על יחסיו עם חבריו, אשתו, ילדיו, אחיו לנשק? כלום. "שולה המוקשים" הוא מעקב אינסופי אחרי עוד משימה ועוד אחת, אבל מבלי לקרב אותי אל האדם שמתחת למדים. מדי פעם יש סטיה אל הבן שמדבר עליו בדיעבד דרך צפיה בחומרים מצולמים שהוא השאיר מאחור, אבל אין באמת סיפורים או מעשים משותפים שיקרבו אותי אל הדמות הזאת, יגרמו לי להבין אותה מעבר לכך שהבנתי שהוא מפנה מוקשים.

ומכיוון שאין באמת דרמה בסרט הזה, יש נסיון מסכן לבנות את אותה דרמה באמצעים מלאכותיים – מוסיקה שנכנסת דווקא אחרי שקורה משהו דרמטי, ורק מדגישה את החוסר באלמנט הדרמטי מלכתחילה, או נסיון לבנות דרמה באמצעות הבן, אבל מכיוון שאנחנו לא ממש יודעים דבר על מערכת היחסים בין הגיבור ובין משפחתו, הכל עובר לי מעל הראש.

אז מה שיש כאן הוא תיעוד אינספור משימות לפינוי מוקשים (שמתחילות לחזור על עצמן באיזשהו שלב ולעייף), כך שלמרות שמדובר בהישג עיתונאי מרשים, לא באמת ישבתי וכססתי ציפורניים באולם. סרט מעניין, אבל מפוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s