יש כאן איזשהו דיון ברתיעה מהגוף. הדמות הראשית לא אוהבת את הגוף שלה. לא מסוגלת לנהל מערכת יחסים מינית או בכלל עם גבר אחר (הסצינה הראשונה בסרט מתארת מפגש בינה לבין נער ליווי, שבו היא רק מסתכלת, פסיבית). והסרט הוא סוג של להמשיך לקרוא 
האמת היא שכבר מהתחלה רואים שיש כאן במאי. יש התערבות בוטה בחומר המצולם ע"י עריכה אגרסיבית, ויש סיקוונסים שלמים שמכוונים למשהו רחב הרבה יותר מאשר רק פורטרט של אשה אחת. אבל הסרט הזה כל כך מבולבל. אז למה וויטני יוסטון מתה? סמים? (כנראה, אבל לא רק. ובכלל, כל פעם שהסרט מזכיר סמים, זה יותר מזכיר אווירה של מעשי קונדס של תלמידי תיכון, ולא סיפורי התמכרות קשים); שברון לב מאהבה נכזבת? (אולי גם, אבל מיניותה הנזילה של יוסטון מטופלת בסרט הזה כסיפור עסיסי ורכילותי, ולא כחלק אורגני באישיותה); האם הלחץ מהתהילה שבר אותה? (אולי גם כן, אבל גם זה לא באמת מטופל כראוי); ואולי נמאס לה מהלחצים המשפחתיים? (הורים, בעל לא יציב, אחים).
כדי להבהיר את הנקודה שלי, אני רוצה לחזור לרגע כמה שנים אחורה. סרט שנקרא "6 פעמים". הויכוחים שהסרט הזה עורר הם בדיוק מה שאני רציתי לראות כאן: האם הוא הוטרדה, או שלא? האם היא אמרה לא, או שלא באמת התכוונה לזה? האם היא נאנסה, או שהשתתפה באקט מרצון? הסרט הבלתי יאמן של יונתן גורפינקל (ורונה סגל התסריטאית) ידע ללכת על הקו הדק של אשה שאמנם נאנסה, אבל היתה במקום מאוד אפור מבחינת היכולת שלה (הפיסית, כמו גם הפסיכולוגית) להתנגד. מיכל אביעד עושה ב"אשה עובדת" סרט שאמנם מגיע מכוונות לדבר ברצינות על תופעה, אבל בגלל שהכל כל כך ברור ומובן כאן, הסרט הזה הופך לדידקטי, חסר רגש. הנה, נשים יקרות: כך תדעו אם הבוס שלכן מטריד אתכן. זה מתחיל ב להמשיך לקרוא 
איתן 