פסטיבל ירושלים 2018: אל תיגע בי

(שם הסרט במקור: Touch me Not)

"אל תיגע בי" הוא הרבה דברים. הוא רק לא סרט.

זה הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין השנה. נראה שהפעם שופטי הפסטיבל הלכו על משהו קיצוני, בוטה, כל כך שונה, עד שהם שכחו שגם ביצירות כאלו צריך ליצור קשר עם הצופה. והבמאית כאן עובדת מאוד מאוד קשה כדי לנתק אותי רגשית ממה שמתרחש על המסך. אין כאן כמעט סיפור. הכל מתרחש על רקע לבן. ג'אמפקאטים. הפרדת תמונה וסאונד (הוצאת הדיאלוג מסינק בכוונה). מוסיקה דיסהרמונית בכוונה מלווה בצעקות ובצרחות (ואותו קטע מוסיקה שחוזר וחוזר). עירום בוטה. סקס בוטה. ותזכורת חוזרת שמדובר בסרט (ה"דמות" הראשית מדברת מדי פעם עם במאית אל מול מצלמה). במאית היצירה הזאת מופיעה בעצמה און-קמרה. וזה גם סרט רומני דובר אנגלית (הבמאית עצמה מדברת אנגלית בסרט. במבטא רומני).

יש כאן איזשהו דיון ברתיעה מהגוף. הדמות הראשית לא אוהבת את הגוף שלה. לא מסוגלת לנהל מערכת יחסים מינית או בכלל עם גבר אחר (הסצינה הראשונה בסרט מתארת מפגש בינה לבין נער ליווי, שבו היא רק מסתכלת, פסיבית). והסרט הוא סוג של להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2018: וויטני

(שם הסרט במקור: Whitney)

זה לא שאני חושב שוויטני יוסטון היתה הזמרת הגדולה ביותר שהיתה. אני כן מעריך אותה, ואפילו אוהב חלק מהשירים שלה (וממש שונא את הלהיט הכי גדול שלה), אבל לא באמת הייתי זקוק לסרט דוקומנטרי על החיים שלה. לא באמת הייתי זקוק לשניים כאלו. כי בדוקאביב בשנה שעברה ראיתי סרט אחד שנקרא "וויטני – להיות מי שאני". היה סרט בינוני למדי. לא באמת הייתי זקוק לעוד אחד. אבל כבר התחילו לדבר על כמה שהסרט החדש הרבה יותר טוב. דיבורים על אוסקר בשנה הבאה. וקווין מקדונלד הוא במאי בעל שם. אז הלכתי לראות שוב. לא באמת הייתי זקוק לזה.

האמת היא שכבר מהתחלה רואים שיש כאן במאי. יש התערבות בוטה בחומר המצולם ע"י עריכה אגרסיבית, ויש סיקוונסים שלמים שמכוונים למשהו רחב הרבה יותר מאשר רק פורטרט של אשה אחת. אבל הסרט הזה כל כך מבולבל. אז למה וויטני יוסטון מתה? סמים? (כנראה, אבל לא רק. ובכלל, כל פעם שהסרט מזכיר סמים, זה יותר מזכיר אווירה של מעשי קונדס של תלמידי תיכון, ולא סיפורי התמכרות קשים); שברון לב מאהבה נכזבת? (אולי גם, אבל מיניותה הנזילה של יוסטון מטופלת בסרט הזה כסיפור עסיסי ורכילותי, ולא כחלק אורגני באישיותה); האם הלחץ מהתהילה שבר אותה? (אולי גם כן, אבל גם זה לא באמת מטופל כראוי); ואולי נמאס לה מהלחצים המשפחתיים? (הורים, בעל לא יציב, אחים).

הכל בכל מכל יש כאן. עבודת תחקיר מרשימה מאוד. שילוב מעניין של ראיונות, צילום מרשים (העמדת האמא בכנסיה וצילומה בתנועה ביחד עם קולות השירה מרגשים ואפקטיבים במיוחד), אבל הסרט הזה ארוך מדי, ובעיקר מתפזר מדי. יש רגעים ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: אשה עובדת

יש בעיה כשבאים לדבר על הסרט הזה. בעיה, כי לכאורה הכל בסדר בו: הכוונה לדבר על נושא חשוב נדמית טהורה, ללא כוונה אופורטוניסטית לדבר על הנושא החם; הצילום נהדר, בתנועה, מוסיף הרבה אנרגיה. עיצוב התפאורה מרהיב. השחקנים טובים. הכל ממש בסדר בסרט הזה. אבל הוא לא עובד. ממש, אבל ממש לא עובד.

לכאורה זה ברור לגמרי: אם את אמרת לא, והגבר נגע בך נגד רצונך, זו הטרדה מינית. אין בכלל ספק. כשהגבר שואל את אשתו: למה לא התנגדת, היא לא יודעת לענות. זה אמנם ברור לגמרי, אבל היא לא יודעת לענות. וזאת הבעיה של הסרט: הכל בו ברור לגמרי. אין בכלל ספק. אין רבדים לסיפור. זה שחור או לבן. הוא הטריד אותך, וזהו.

כדי להבהיר את הנקודה שלי, אני רוצה לחזור לרגע כמה שנים אחורה. סרט שנקרא "6 פעמים". הויכוחים שהסרט הזה עורר הם בדיוק מה שאני רציתי לראות כאן: האם הוא הוטרדה, או שלא? האם היא אמרה לא, או שלא באמת התכוונה לזה? האם היא נאנסה, או שהשתתפה באקט מרצון? הסרט הבלתי יאמן של יונתן גורפינקל (ורונה סגל התסריטאית) ידע ללכת על הקו הדק של אשה שאמנם נאנסה, אבל היתה במקום מאוד אפור מבחינת היכולת שלה (הפיסית, כמו גם הפסיכולוגית) להתנגד. מיכל אביעד עושה ב"אשה עובדת" סרט שאמנם מגיע מכוונות לדבר ברצינות על תופעה, אבל בגלל שהכל כל כך ברור ומובן כאן, הסרט הזה הופך לדידקטי, חסר רגש. הנה, נשים יקרות: כך תדעו אם הבוס שלכן מטריד אתכן. זה מתחיל ב להמשיך לקרוא