טרנזיט: הביקורת

(שם הסרט במקור: Transit)

כמה שאני אוהב את הבמאי הזה. כריסטיאן פצולד. במאי גרמני אלגנטי מאין כמותו, אינטליגנט, שסרטיו הם גם קולנוע מאופק, אבל גם מרגש, ובבסיס סרטיו תמיד אמירה על העולם. והפעם, "טרנזיט" הוא אולי יותר סרט אוירה מאשר סרט סיפור, ויש בו קצת בטן רכה, אבל עלי הוא עובד. מרגש, חכם, מרתק.בכלל, הרגשתי ש"טרנזיט" הוא אולי סרט גרמני הדובר גרמנית וצרפתית, אבל באיזשהו מקום הוא סוג של נבואת זעם על המצב בישראל בעוד שנים בודדות, אם השלטון הנוכחי ימשך (או שאולי מדובר בצילום מצב כבר עכשיו). נכון, יש כאן רמיזות לנאציזם (כי גרמניה וזה), אבל זה גם כוחו של הסרט הזה – הוא לא ספיציפי, ולכן גם פתוח לפרשנות. הסיפור, הרי, הוא סוג של וריאציה על "קזבלנקה" (עם אלמנט אחד קריטי בנראטיב שהוא ממש העתקה/ מחווה לאותו סרט קאנוני) – בעיר חוף אחת (שם קזבלנקה, כאן מרסיי), תחת שלטון פאשיסטי (שם הנאצים, כאן לא מוגדר), גיבור הסרט מתחבא מרודפיו בעודו מנסה לארגן לעצמו ויזת מעבר לעולם החופשי שמעבר לים. פצולד מצליח לתאר היטב את תחושת המחנק, הרדיפה שחש גיבור הסרט. כבר בסצינה הראשונה נפתחת ונסגרת הדלת כמה פעמים, מכניסה לתוך בית הקפה רמות משתנות של הסירנות המאיימות. הסכנה באויר כל הזמן.

ובינתיים, עד שיגיע יום השחרור, היום שבו יפליג מכאן, יוצר גיבור הסרט להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת