הבלתי רשמיים: הביקורת

באופן אירוני, העובדה ששרצתי בשבוע האחרון במסדרונות סינמטק ירושלים במסגרת הפסטיבל שנערך שם, היא גם הסיבה שעכבה אותי מלהגיע ולצפות בסרט הפתיחה של אותו פסטיבל. הסרט שעלה כבר להקרנות מסחריות, ורק עכשיו מצאתי את הזמן לצפות גם בו. ואחרי הצפיה, אני מוצא שאין לי הרבה מה להוסיף לרוב הביקורות שכבר התפרסמו: כן, זה בידור משובח. עשוי היטב. אבל גם: זה לא ממש סרט עמוק במיוחד. למרות שהוא דווקא מנסה.

כי אלירן מלכה הבמאי מתגלה כאן כיוצר מהוקצע, שבעצם יוצר סרט רוק'נ'רול. לרגעים היה נדמה לי שהעריכה מקשיבה לקצב המוסיקה. הקיטוע שמגיע כבר בהתחלה (כותרות הפתיחה), הקצב, הצבעים, העיצוב האמנותי, וגם הכנסת האלמנט המוסיקלי אל תוך הנראטיב עצמו (הגג המאוד מצחיק שקשור לבי-ג'יז) – הכל מכוון לסרט בידורי וזורם, והכל עשוי במקצועיות קוסמת במיוחד. סרט קיץ מושלם, שנבנה דווקא מתוך המציאות שאנחנו מכירים (ולא מתוך עולם הוליוודי מדומין). אחלה סרט.הבעיה מתחילה כשאני רוצה לקבל מהסרט הזה ערך מוסף. משהו מעבר ל'אחלה סרט'. כי יש כאן נסיון לעשות סרט רציני. לדבר על ההתחלה של ש"ס. על הגרעין הטהור שהיה שם, ועל הקלקולים שבאו אח"כ. והכל דרך סיפור של איש אחד, יעקב כהן, אדם שיצא מתוך כאב אמיתי, ואז נזרק לכלבים. הכאב הזה לא עובר בסרט, כי כל עולמו של היעקב כהן הזה לא בנוי מספיק טוב. הרי הכל מתחיל ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת