אי הכלבים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Isle of Dogs)

משל. סיפור שעומד בפני עצמו, ויש בו דמויות, ומניעים, ומכשולים, וכל מה שצריך כדי שסיפור טוב יתפוס את הקהל, אבל בבסיסו יש רפרנס למשהו אחר. סמבוליות לדמויות אחרות, שחיות בעולם אחר, אולי קרוב אלינו יותר, עם שמות אחרים, אבל עם מניעים דומים. משל.

צ'רלי צ'פלין, למשל, עשה את "הדיקטטור הגדול". לדיקטטור שם קראו הינקל. זה די ברור למי הוא התייחס. ווס אנדרסון, בסרטו האחרון, מכסה את הכוונות שלו, אבל גם כאן די ברור למי הוא מתכוון. "אי הכלבים" הוא סרט הרפתקאות מרהיב, מצחיק, סוחף, מאוד מהנה, אבל בבסיסו, יש בו ביקורת נגד מדיניותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, כנגד מהגרים. אנדרסון גם לא חוסך ביקורת מחבריו של טראמפ (במיוחד אחד, פוטין).

ווס אנדרסון כנראה לא היה מרוצה מבחירתו של טראמפ, ומהמדיניות שלו, אבל במקום להתמקד בדרמה פוליטית כמו אהרון סורקין, למשל, הוא הלך למקורות השראה קולנועיים אחרים, רחוקים מאוד. יפן. "אי הכלבים" מתרחש ביפן, ומדבר יפנית בחלק לא קטן מהסרט (כשאנדרסון מוצא דרכים יצירתיות מאוד כדי לתרגם את הנאמר בגוף הסרט – וזה חלק מהקסם הנפלא של "אי הכלבים"), כך שמצד אחד, יש כאן מחווה רגשית יפהפיה של אנדרסון למורים רוחניים בשטח הקולנוע, ומצד שני, אנדרסון הלך הפעם רחוק מאוד ממקומו של נשוא הביקורת שלו, לצד השני של העולם ממש, והריחוק הזה מאפשר לו לומר דברים בחדות ובעזות מצח אפילו, כי, היי, זה רחוק, ביפן, לא בארה"ב, מה פתאום. וחוץ מזה, זה סרט מצויר, באנימציית סטופ-מושן, ולא מדובר באנשים. בחירה שמרחיקה (לכאורה) את הסיפור מהמציאות, אבל למעשה עוזרת לאנדרסון לדבר בביקורתיות על המצב.

הכלבים בסרט הם גיבורי הסרט, אבל הם גם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת