שרוכים: הביקורת

זה סרט של אנשים מקצוענים. סרט של אנשי קולנוע שעשו כבר קילומטראז' לא קטן, והם יודעים את העבודה. הם עברו הצלחות וכשלונות, יש להם נסיון, ויש להם את הידע. וזה גם החסרון של הסרט הזה, אבל בעיקר היתרון.

כי בכניסה להקרנה די חששתי. קראתי את התקציר וחשבתי שאני נכנס לתוך סרט שדופק בראש עם פטישי יגון של 5 קילו. סיפור עצוב על גבר לא צעיר במיוחד ולא בריא במיוחד שבעקבות נסיבות לא צפויות מוצא את עצמו מטפל בגבר צעיר יותר עם פיגור שכלי, שהוא, במקרה, הבן שלו, אותו הוא לא ראה הרבה שנים. סרט "שמח", על פני השטח, עם אינספור הזדמנויות לדחוף בכוח את הראש שלי לתוך הדרמה המאולצת ואפילו הנצלנית. אז זהו, שלא.הנסיון הרב של ינקול גולדווסר מאחורי המצלמה, ושל האדמו"ר דבל'ה גליקמן בתפקיד הראשי יוצרים כאן סרט עם גישה נטורליסטית שמהר מאוד מבטלת את החשש שלי. הוא גראז'ניק. עובד קשה יומיום. הוא חי לבד, ויש לו שגרה קבועה של אדם שכבר לא תצליח לשנות אותו. וגליקמן את גולדווסר יוצרים כאן סרט שהוא אולי טעון ומסובך על פניו, אבל למעשה הוא פשוט. סך הכל אבא ובן שמתאחדים אחרי הרבה שנים שלא נפגשו, ולומדים להכיר אחד את השני מחדש. ולבן יש מגבלה – יש לו פיגור שכלי (או, כפי שמקפידים לומר בסרט – הוא בעל צרכים מיוחדים).

אני בכוונה מ