פסטיבל ירושלים 2018: אווה

(שם הסרט במקור: Ava)

כשאדם חוזר בתשובה, הוא בדרך כלל מסתכל על העולם שהשאיר מאחור בבוז מוגבר.

כשאדם יוצא מתרבות מגבילה, מריח את החופש, סביר להניח שיש בו כעס גדול על העולם הקודם שלו.

בשני המקרים, נדמה שהאדם הזה לא יכול לראות את התמונה המלאה. הרי לא הכל טוב אצת החילונים, ולא הכל רע אצל הדתיים. אבל כשמישהו שבא משם מדבר על "שם", סביר להניח שיעשה את זה בזעם, בתסכול, בכעס. וזה הסרט הזה, "אווה".כי הסרט הזה קנדי. אבל הוא נעשה ע"י במאית ילידת אירן, והוא צולם בטהרן ודובר פרסית. והוא סרט כועס. מה זה כועס. האבא הוא האיש הטוב. האמא היא הרעה. וגם מנהלת בית הספר, היא מה זה רעה.

זאת פחות או יותר הרמה של הדיון כאן. הנערה רוצה ללמוד מוסיקה. האמא לא חושבת שזה מתאים. בטח לא כשיש שם בחור צעיר שמנגן איתה. זה לא צנוע! האבא דווקא

פסטיבל ירושלים 2018: אופוריה

(שם הסרט במקור: Euphoria).

יש באמצע הסרט סצינה שהיא כמו משל, סיפור קצר בתוך הסרט עצמו. גיבור הסרט נמצא בפגישה עסקית עם חבר. הוא מתכוון לבנות מחנות פליטים מודרנים באבו-דאבי, והוא מבקש מחבר שלו, שמייצר אוהלים, להשתתף בפרויקט. אחיו, שמתלווה אליו לפגישה, אומר: במקום לפתור את הבעיה של הפליטים, אתה רוצה רק ליפות את המצב הקיים.

כי הסרט הוא על כסף. מה זה כסף? מה הוא נותן? האם הוא עוזר, הוא שהוא כמו סם? הרי ככל שיש לנו כסף, אנחנו רק רוצים עוד? האם כסף, בסופו של דבר, הוא דבר שמונע מאיתנו מגע עם החיים האמיתיים?

האמת שכשקראתי את התקציר ל"אופוריה", לא ממש התלהבתי ללכת לראות אותו. שני אחים מתאחדים כשאחד מהם מאובחן כחולה סופני. הו. לא בטוח שהיה לי חשק לצלול אל תהומות של יגון. אבל, מסתבר, לסרט הזה יש במאית. השחקנית ולריה גולינו החלה לאחרונה לביים. וסרטה הראשון, "דבש", היה סרט יפהפה, מאוד מרגש, ומעורר מחשבה. אז הלכתי בשביל הגולינו. ואכן, גם בסרטה השני מתגלה גולינו כבמאית מרתקת.

איש העסקים במרכז הסרט הוא איש עשיר. והסרט, בהתאם, הוא חגיגה צבעונית ישר לעין. בתים מפוארים. כל מיני מסיבות פאר, יצירות אמנות אוואנגארדיות יותר ופחות, רפרנסים ישירים יותר ופחות ליצירות אמנות קודמות (כולל סצינה המתייחסת לאי.טי.) – גולינו צובעת את המסך ב