פסטיבל ירושלים 2018: אשה עובדת

יש בעיה כשבאים לדבר על הסרט הזה. בעיה, כי לכאורה הכל בסדר בו: הכוונה לדבר על נושא חשוב נדמית טהורה, ללא כוונה אופורטוניסטית לדבר על הנושא החם; הצילום נהדר, בתנועה, מוסיף הרבה אנרגיה. עיצוב התפאורה מרהיב. השחקנים טובים. הכל ממש בסדר בסרט הזה. אבל הוא לא עובד. ממש, אבל ממש לא עובד.

לכאורה זה ברור לגמרי: אם את אמרת לא, והגבר נגע בך נגד רצונך, זו הטרדה מינית. אין בכלל ספק. כשהגבר שואל את אשתו: למה לא התנגדת, היא לא יודעת לענות. זה אמנם ברור לגמרי, אבל היא לא יודעת לענות. וזאת הבעיה של הסרט: הכל בו ברור לגמרי. אין בכלל ספק. אין רבדים לסיפור. זה שחור או לבן. הוא הטריד אותך, וזהו.

כדי להבהיר את הנקודה שלי, אני רוצה לחזור לרגע כמה שנים אחורה. סרט שנקרא "6 פעמים". הויכוחים שהסרט הזה עורר הם בדיוק מה שאני רציתי לראות כאן: האם הוא הוטרדה, או שלא? האם היא אמרה לא, או שלא באמת התכוונה לזה? האם היא נאנסה, או שהשתתפה באקט מרצון? הסרט הבלתי יאמן של יונתן גורפינקל (ורונה סגל התסריטאית) ידע ללכת על הקו הדק של אשה שאמנם נאנסה, אבל היתה במקום מאוד אפור מבחינת היכולת שלה (הפיסית, כמו גם הפסיכולוגית) להתנגד. מיכל אביעד עושה ב"אשה עובדת" סרט שאמנם מגיע מכוונות לדבר ברצינות על תופעה, אבל בגלל שהכל כל כך ברור ומובן כאן, הסרט הזה הופך לדידקטי, חסר רגש. הנה, נשים יקרות: כך תדעו אם הבוס שלכן מטריד אתכן. זה מתחיל בהערות לא מזיקות על השיער ועל הלבוש שלכן (מתאים לך יותר פזור; כדאי שבפעם הבאה תבואי בשמלה מאוד ספציפית, כי יש לנו לקוחות מאוד ספיציפים); אח"כ הוא ינסה לנשק אתכן, וכשתירתעו, הוא יתנצל. הכל יחזור למסלולו הנורמלי, עד הפעם הבאה. ושם, יש את התירוץ של האלכוהול, וגם, בחיאת, אתם בחו"ל (בנסיעה עסקית. בטח. רק עסקית), אז למה לא "לבלות" קצת? שם כבר אין מפלט.

התסריט לא מדלג על שום קלישאה. הוא אמנם מסתובב בחברה הגבוהה (כי הטרדה מינית היא לא רק תופעה של נשים חלשות), אבל הוא מקפיד להכניס את הגיבורה הראשית שלו לתלות כלכלית בכסף (כדי שהבריחה מההטרדה תהיה קשה יותר); האשה הזאת היא אשת מכירות תותחית, כי לא רק נשים חלשות סובלות מהטרדה; והבעל לא באמת תומך, כי גאווה גברית, וזה…יש אפילו רגע שבו הגיבורה לוקחת את האשמה על עצמה (עשיתי טעות, היא אומרת), כי זה מה שקורה להרבה קורבנות, אבל הדרך שבה הכל מצולם ומבוים לחלוטין שוללת לחלוטין את האפשרות שזה בהסכמתה, באשמתה. אמנם הדרך שבה הסיפור הזה נפתר יפה, כי היא מרומזת, וגם נותנת לאשה כוח להמשיך, אבל זה מעט מדי, מאוחר מדי. היה אפשר לפתח את הסיפור הזה בכמה דרכים (למשל: אפרת אביב, שחקנית מוכשרת, נשדדת כאן, ומקבלת בסרט הזה בערך 15 שניות, לספר על 15 השנים שבהן היא עובדת איתו. אולי יש שם משהו נוסף, שהיה אפשר לפתח, לעבות את הדמות של הגבר. ושלה), וכמובן היה צריך להוסיף עוד כמה דברים על היחסים שלה עם בן זוגה בבית (אולי אם הכל לא היה כל כך בסדר עם הבעל, אז היה מקום לספק בקשר לרצון שלה לעשות משהו עם הבוס. אולי היה כאן בסיס להרגשת האשמה שלה).

הטרדה מינית הוא נושא כואב בעל רבדים רבים. מיכל אביעד, אשה עם רקורד מוכח, כשלה לטעמי בסרט שבא ממקום נכון, רק שהוא לא עבר באמת את החשיבה לעומק. לכאורה הכל כאן שחור ולבן. למעשה יש הרבה צבעי ביניים. והם לא נמצאים ב"אשה עובדת".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

נ.ב. הי, יונתן גורפינקל. "6 פעמים" היה לפני 6 שנים. הגיע זמן לסרט חדש, אתה לא חושב?

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל ירושלים 2018: אשה עובדת

  1. חזרתי מצפייה בסרט ואני לא מסכימה איתך. אני חושבת שזה סרט שצולח את שני העולמות, גם הצד הפמיניסטי-חברתי-דידקטי (האג'נדה) וגם את הצד האומנותי. זה סרט שלא מנסה ליפות את המציאות ושם כוחו. כמו כן לא כתבת מספיק על השחקנית הראשית, לירן בן שלוש, שנותנת כאן שיעור במשחק אותנטי, מופנם אבל כל כך נוגע ללב! שחקנית השנה שלי. סרט נפלא וגם חשוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s