כדי להבהיר את הנקודה שלי, אני רוצה לחזור לרגע כמה שנים אחורה. סרט שנקרא "6 פעמים". הויכוחים שהסרט הזה עורר הם בדיוק מה שאני רציתי לראות כאן: האם הוא הוטרדה, או שלא? האם היא אמרה לא, או שלא באמת התכוונה לזה? האם היא נאנסה, או שהשתתפה באקט מרצון? הסרט הבלתי יאמן של יונתן גורפינקל (ורונה סגל התסריטאית) ידע ללכת על הקו הדק של אשה שאמנם נאנסה, אבל היתה במקום מאוד אפור מבחינת היכולת שלה (הפיסית, כמו גם הפסיכולוגית) להתנגד. מיכל אביעד עושה ב"אשה עובדת" סרט שאמנם מגיע מכוונות לדבר ברצינות על תופעה, אבל בגלל שהכל כל כך ברור ומובן כאן, הסרט הזה הופך לדידקטי, חסר רגש. הנה, נשים יקרות: כך תדעו אם הבוס שלכן מטריד אתכן. זה מתחיל בהערות לא מזיקות על השיער ועל הלבוש שלכן (מתאים לך יותר פזור; כדאי שבפעם הבאה תבואי בשמלה מאוד ספציפית, כי יש לנו לקוחות מאוד ספיציפים); אח"כ הוא ינסה לנשק אתכן, וכשתירתעו, הוא יתנצל. הכל יחזור למסלולו הנורמלי, עד הפעם הבאה. ושם, יש את התירוץ של האלכוהול, וגם, בחיאת, אתם בחו"ל (בנסיעה עסקית. בטח. רק עסקית), אז למה לא "לבלות" קצת? שם כבר אין מפלט.
איתן 
חזרתי מצפייה בסרט ואני לא מסכימה איתך. אני חושבת שזה סרט שצולח את שני העולמות, גם הצד הפמיניסטי-חברתי-דידקטי (האג'נדה) וגם את הצד האומנותי. זה סרט שלא מנסה ליפות את המציאות ושם כוחו. כמו כן לא כתבת מספיק על השחקנית הראשית, לירן בן שלוש, שנותנת כאן שיעור במשחק אותנטי, מופנם אבל כל כך נוגע ללב! שחקנית השנה שלי. סרט נפלא וגם חשוב.