פסטיבל ירושלים 2019: עיניים שלי

ערן נעים. האיש הזה עושה את כל הסרט. בלעדיו אין סרט. ערן נעים. אחד שהוא לא שחקן בעצם, אבל הוא כבר סרט שני עם ירון שני (אחרי "עג'מי"), וגם כאן הוא אדיר. יש לי כמה תלונות ל"עיניים שלי", אבל גם ברגעים החלשים שלו, הסרט הזה ניצל בזכות ההופעה הנפלאה ומלאת הניואנסים של ערן נעים, המגלם גבר המתפרק לאט לאט. איש שמנמן, דובי חביב וטוב לב, שהשמיים נופים עליו באיטיות, והוא סופג וסופג, כמעט ולא מגיב, אבל נעים יודע להעביר בשקט שלו את כל מה שעובר עליו, ולמרות השקט שלו עובר עליו הרבה מאוד. ערן נעים. איש שממלא את כל הסרט בנוכחות המחבקת שלו, וגורם לי ללכת איתו רגשית גם למקומות המאוד לא קלים.חבל ששאר הסרט לא עומד בסטנדרט של נעים.

יש כאן חלק שני בטרילוגיה. החלק הראשון היה בעייתי, אבל בכל זאת השאיר משהו בלב. השני הרבה יותר טוב, אולי בגלל שהוא מרוכז בסיפור אחד במקום בשניים שהיו ב"עירום", אבל גם כאן יש כמה החלטות בימוי ובעיקר עריכה שקצת מקלקלות.

כי הנה יש לנו סיפור על שוטר שמואשם בהטרדה מינית של נחקרים. הסיפור הזה מתגלגל באיטיות, ולא ממש נסגר. הסרט הזה מקבל קצת בטן, קצת עומד במקום. השוטר מוצא לחופשה כפויה, והחקירה בעניינו לא ממש מתקדמת. ובינתיים יש התפרקות איטית של הדמות הראשית, אבל הסרט קצת מדשדש במקום, לא לוחץ על השוטר הזה בעניין הסיפור המרכזי.

ויש גם סיפור עם המשפחה שלו. האישה נמצאת בטיפולי הפריה מתישים. סתיו אלמגור בתפקיד אשתו של השוטר יוצרת דמות קצת אינפנטילית, כזאת שלא עומדת בסטנדרטים המוסריים הגבוהים שהשוטר מציב לעצמו ולסביבה. למרות המצב הרגיש שלה, האשה קצת מתפנקת מדי, מגיעה להחלטות בעניין הבת שלה ובעניין מערכת היחסים שלה עם בן זוגה מתוך ראיה קצת אגואיסטית, שאמנם במצבה היא מעט מובנת, ועדיין, השוטר נותן לה את כל האהבה שהוא יכול, אבל היא לא רוצה או לא יכולה לקחת, רק נדמה שהצידוק לפעולותיה לא מגיע מרגשות פנימיים, או לפחות זה לא נמצא בהופעתה של סתיו אלמגור.

סתיו אחרת, סתיו פטאי, משחקת את הבת המתבגרת של האשה, זאת שהשוטר, שהוא האב החורג שלה, מנסה לחנך. יש בסרט הזה כמה סצינות מצוינות בין השוטר למתבגרת. סצינות ארוכות שכתובות מצוין, עם דיאלוגים שנשמעים אמינים מאוד, סצינות שמצולמות ומשוחקות נפלא, סצינות שיוצרות מתח דרמטי גבוה.

ואז הבת נעלמת מהסרט. לגמרי. אחרי כחצי סרט, וכמה סצינות מעולות – פוף. כן, יש משבר עם האשה, אבל הנערה כבר מתבגרת, וניתן היה לתת לה קו סיפורי משלה, כזה שהיה מוסיף ללחץ הפסיכולוגי על השוטר ברגעים המתים של הסיפור המרכזי – אבל לא. אין יותר נערה.

ירון שני חוזר גם על הטעות מהסרט הקודם, ובכמה רגעים קריטיים הוא מטשטש בתמונה את האזורים הרגישים – עירום של הדמויות או ילדים מתים. הטיפול הטכני הזה שולף אותי מהסיטואציה, ומקלקל את הדרמה. למזלו של הסרט זה קורה כאן רק פעמיים-שלוש, ולא תכופות כמו ב"עירום", אבל זאת החלטה מאוד תמוהה של בימוי. או שצריך להשאיר את התמונה ללא טשטוש, או פשוט לקבוע העמדת מצלמה אחרת שתמנע מראש את הצורך בטשטוש.

מה גם שבסופו של דבר, עם כל הבעיות שהיו לי עם "עירום", הוא כן השאיר אותי עם משקל רגשי אחרי הצפיה, כי בנראטיבים שבו היתה אמירה על הצד הברוטלי שבאהבה. יש לי הרגשה שלסיפור שבמרכז "עיניים שלי" אין את הנפח שמעבר לדרמה המיידית שבו, שהרי הסרט הזה הוא חלק מטרילוגיה שאמורה לדון בטבע האהבה. אז יש כאן אהבה גדולה של גיבור הסרט לבת זוגתו (באדיבות עבודת המשחק המפוארת של ערן נעים), אבל אין כאן אהבה בחזרה, וגם הצד של הבת המתבגרת ננטש איפשהו באמצע, כך שהסיפור הזה לא גורם לי לחשוב על משהו מעבר לרגע שבו הוא מתרחש. ואם הסוף של הסרט מנסה בכל זאת להשאיר משהו, נדמה לי שהוא מאולץ מדי, לא באמת מתקיים בעולם של הסרט. הדמות במרכז הסיפור הזה מתנהלת בעולם בשקט, שסופג וסופג, ולרגעים מתפרץ בהתפרצויות קטנות (אגרוף לקיר, למשל). הסוף גדול מדי (תסריטאית) על דמות מופנמת שכזאת (גם אם אני מבין שזאת היתה נקודת השבירה שלו, זאת הבנה קוגניטיבית, לא רגשית, לא כזאת שמגיעה מהקו הרגשי שהנחה את כל הסרט כולו, ולכן הסוף של הסרט נראה לי לא טבעי).

אז ערן נעים נפלא בסרט, אבל עריכה שלא מספיק לוחצת על הדמות הראשית, מאבדת דמויות וקווי סיפור באמצע (ואף חוזרת לשני פלאשבקים מיותרים במהלך הסיפור), ועוד כמה החלטות בימוי לא מוצלחות לטעמי, יוצרות סרט שהוא הרבה יותר טוב מהחלק הראשון בטרילוגיה, אבל עדיין לא שלם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il