דוקאביב 2021: חורים

על הפרויקט הזה שמעתי לפני 6 שנים, כשנכחתי באירוע הפיצ'ינג של קו-פרו (כאן כתבתי עליו). ואת שירלי ברקוביץ' אני זוכר לטובה גם מסרט קודם שלה, "שקרים בארון" (כתבתי עליו כאן). אמנם מאז היה עוד סרט אחד שלה שלא ראיתי, אבל אם נקודת הייחוס שלי היא "שקרים בארון", אז "חורים" הוא צעד אחד גדול מאוד קדימה של גברת ברקוביץ'. יש משהו מאוד בוגר, שמציג במאית עם נסיון וידע קולנועי רחב, בדרך שבה ברקוביץ' מובילה את הנראטיב ב"חורים". יש לה סבלנות מרשימה, אמפטיה אנושית מחממת לב, ויכולת סוחפת לבטא את כל זה בקולנוע. בחיי שכבר בהתחלה (ובעוד כמה רגעים בהמשך הסרט), ברקוביץ' מצליחה ליצור רגעים שמעלים דמעה בעיניי כמעט מכלום. העריכה הסבלנית, הצילום המאוד מוקפד, הדרך שבה המוסיקה (היפה) נכנסת מתחת לתמונה, מתחת לעור שלי – והופ – דלת אולם בית המשפט נפתחת, והעיניים נרטבות."חורים" הוא, לכאורה, סרט מסוג "פשע אמיתי". סרט שמספר על מקרה מוות טראגי שקרה, על עיוות דין, על חקירה אל תוך פרטי מקרה שהמדינה / המשטרה/ הפרקליטות/ בתי המשפט קבעו את דינו, אבל בעצם, האמת לא נמצאת כאן, ובטח לא צדק. אני אומר "לכאורה", כי שירלי ברקוביץ', מסתבר, היא אדם חכם יותר מזה. מי שיבוא ל"חורים" כדי לראות עוד "צל של אמת" יתאכזב. ברקוביץ' מניחה את המידע על הבד, ולא חותרת לדעת את האמת. תבינו לבד, היא כאילו אומרת. ובאמת, זה לא קשה לחבר את הקצוות. המשטרה מושחתת, הפרקליטות רשלנית, והאנשים הטובים ממשיכים לסבול.

את רוב הזמן של הסרט משקיעה ברקוביץ' בליווי של הדמות המרכזית המרתקת של הסיפור – האב השכול. האיש הזה סוחב בתוכו כל כך הרבה כאב עצור, ולכן, ברגעים הנדירים שהוא מתפרץ, לא ניתן לעמוד בפניו. וברקוביץ' יודעת ליצור קצב איטי, לערוך בחוכמה את סיפור העבר שלו אל תוך ההווה (והעתיד – על רקע כותרות הסיום האב מפליג עם ביתו), ואז לקדם את סיפור חקירת המקרה עם חשיפות מחרידות, שחודרות עמוק דווקא בגלל שברקוביץ' הולכת כאילו נגד הז'אנר שבו היא נמצאת. היא פחות מתעניינת בחקירה לצורך גילוי האמת. היא כן מתעניינת בשלומו וטובתו של האדם שאותו היא מלווה  – איש שנלקח ממנו היקר ביותר, והוא רק מחפש למלא את החור העצום הזה שנפער בחייו, ונתקל בקירות מדהימים למדי של שחיתות.

ברגעים מסוימים ניתן לחשוב שהנה, הכישורים שצבר גיבור הסרט בעברו יעזרו לו לפענח את התעלומה, אבל ברקוביץ' לא מתפתה לעקוב אחרי החקירה. היא עוקבת אחרי האדם, ודווקא האמפטיה האנושית הזו, המגובה בעשייה קולנועית מיומנת מאוד, יוצרת סרט יפהפה שאולי יתסכל את מי שרגילים לקבל תשובות קלות לשאלות, אבל צופים רבים אחרים יתרגשו מהאיש שבמרכז הסיפור, ומהדרך הקולנועית היפהפיה שבה סיפורו מובא אל הבד. סרט נהדר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il