אופנהיימר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Oppenheimer)

הסיבה העיקרית שדחפה אותי ללכת לראות את הסרט הזה היא שם הבמאי: כריסטופר נולאן. כי סרט על מי שהמציא את פצצת האטום נשמע הרבה פחות מעניין. ולמרות שאני מרגיש שכריסטופר נולאן, במאי ותסריטאי מבריק ("ממנטו", "התחלה") עובר בשנים האחרונות תהליך שתכליתו היא מהלך נואש עד כאב לקבל הכרה מהממסד בצורת אוסקר (עד כדי כך שסרטיו הם תצוגת תכלית של בימוי שדורס באגרסיביות את התסריט ואת הגישה של הקהל לסרטיו. ע"ע "דנקירק", למשל), עדיין הוא תמיד במאי מעניין, וחשבתי שב"אופנהיימר" נולאן ינסה למצוא סיפור עם הרבה יותר בשר, ושלתעלולי הבימוי שלו יהיה הפעם בסיס נרטיבי יציב יותר.והתשובה (אחרי 3 שעות): כן. יש כאן סרט מרשים מאוד עם הרבה מחשבה מאחורי מהלכי הבימוי של נולאן.

אבל יש כאן סרט של שעות ארוכות מאוד. כי זה לא סרט אחד. יש כאן שני סרטים. אחד מהם לא ממש מעניין, ולמעשה, הסרט השני שכאן מפריע לחוות את הראשון.

הסרט הראשון והמרתק שכאן הוא סיפור על אדם שיש בו תשוקה גדולה מאוד למדע (וכריסטופר נולאן מצליח בתעלולי בימוי מרשימים לבטא את התשוקה הזאת בצורה רגשית ומאוד מוחשית), ובעזרת המדע, שהוא, בבסיסו, נתון קר, אבל בשביל אופנהיימר, יש משהו שם משהו חם מאוד, גיבור הסרט מצליח ליצור פצצת אטום. במשך כל הסרט הראשון הזה, המדען הזה מנסה לשמור על תודעה מוסרית גבוהה: מה יקרה עם ההמצאה הזאת? הרי מדובר על פצצה. שהורגת אנשים. יש כאן מכשיר שיסיים את המלחמה עם הרוע האולטימטיבי, עם הנאצים, אבל האם המכשיר הזה לא ישמש להתחלת מלחמות חדשות, קרות וחמות, ויהרוס, בעצם, את העולם?

כריסטופר נולאן משתמש בעריכה מקבילה ומהירה בין כמה מוקדי התרחשות שנמשכת על פני זמן מאוד ארוך ויוצרת רגעי קולנוע שמשפיעים עלי באולם הקולנוע בצורה כמעט פיסית למשך זמן הרבה יותר ארוך מהמקובל. הוא מוסיף גם שימוש מקורי בסאונד ובמוסיקה (עד לרמה שזה הופך לכמעט מניירה – למשל, שימוש בסאונד של רקיעה ברגליים המתגבר ומחריש אוזניים עד שהוא נפסק בבת אחת. זה קורה בסרט יותר מפעם אחת) – וכל אלו ועוד המצאות ויזואליות אחרות מצליחות להיכנס אל תוך נפשו של אופנהיימר ולהציג את דמותו כאיש מלא תשוקות (יש כאן גם סצנות סקס המבטאות את התשוקה המיוחדת של האדם הזה, תשוקה שהיא לא רק תאוות בשרים), וגם כאדם שמתחבט שוב ושוב בשאלת התכלית של תשוקתו, התכלית של חייו.

ומהבחינה הזאת, יש כאן סרט מרתק וסוחף. קיליאן מרפי בתפקיד אופנהיימר שומר על ארשת פנים אטומה, מאפשר לכריסטופר נולאן לבצע את הלונה פארק הקולנועי שלו כדי להיכנס אל תוך נפשה של הדמות הזאת מבלי להתערב בעבודה שלו. ויש קאסט רחב של שחקנים שבאים לעזור (פלורנס פיו מרגשת במיוחד בהופעה קצרה) לנולאן לספר את הסיפור הזה.אבל יש כאן גם סיפור שני. סיפור על רדיפה פוליטית של אופנהיימר. האם הוא מרגל רוסי, בעצם, ואם הוא לא, האם הוא בעצם איפשר לרוסים או לאויבים אחרים להשתלט על ההמצאה הקריטית הזאת. הסרט הזה מנסה לרדת לאדמה, להעביר את עולם הרגש שמניע את אופנהיימר לעולם האמיתי. והעולם הזה הרבה פחות מעניין. לכן גם, כל התעלולים הקולנועיים של נולאן בחלק הזה של הסיפור נדמים סתם כקולנוע אגרסיבי שמאריך את הסרט ללא צורך. בנקודת שני השליש של "אופנהיימר" יש סצנת ניסוי כלים מרתקת, ואחריה עוד סצנת נאום מרגשת, ומשם הסרט קצת מת, והופך למעין דרמת בית משפט מייגעת. הרגעים המקורקעים האלו נמצאים בהבזקים גם בשני השלישים הראשונים של הסרט, אבל בשעה האחרונה של "אופנהיימר" הם הופכים לעיקר הסיפור, וכל החוויה הזאת שנקראת "אופנהיימר" מאבדת גובה, למרות שכריסטופר נולאן עדיין מנסה להשאיר את העניין שלי חי בעזרת אינספור תעלולים קולנועיים שעבדו מצוין בשעתיים הראשונות. החלק הראשון של הסרט הזה מחפש את התשוקה החמקמקה של אופנהיימר, מעין אלמנט רגשי, ובסיפור השני מדובר על אלמנט גשמי, שהוא אולי ההגשמה של הנפש של אופנהיימר, אבל הוא הרבה פחות תואם לגישה הקולנועית הכל כך אינטנסיבית של נולאן.

אז זה "אופנהיימר". סרט עם זווית סוחפת על סיפורו של ממציא פצצת האטום, אבל עם משקל עודף שמאריך את החוויה הקולנועית ללא צורך, מכביד על החוויה הכללית.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il