הסרט שהכי מסקרן אותי ב-2017 (אחרי "נורמן" של סידר). פור דה רקורד: "האסונות של נינה" הוא אחד הסרטים הישראלים הכי יפים אי פעם לטעמי. לפני כמה חודשים תפסתי הקרנה סינמטקית שלו, וגם אחרי צפייה שלישית או רביעית, וגם במרחק של יותר מעשור, עדיין אני לא מצליח לשים את האצבע שלי על מה בדיוק עובד כל כך טוב בסרט הזה. איך השילוב הכל כך מדויק בין שחוק לבכי הוא כל כך אפקטיבי, ואיך כל קרעי הסיפורים האלו הפכו למשהו כל כך הומוגני ונפלא. שבי גיבזון עשה מאז סדרת טלויזיה לא רעה שנערכה מחדש לסרט קולנוע שנעלם בשכחה ("אבידות ומציאות"), אבל כבר עשור שעקבותיו של גביזון נעלמו. והנה הוא חוזר, הקוסם המיוחד הזה.
7 שנים עברו מאז שמואל מעוז הימם את העולם עם "לבנון" שלו. אחד הסרטים הישראלים הבודדים שזכו בפרס מאוד בכיר בעולם הקולנוע – פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. אני מודה שאהבתי פחות את הסרט, אבל גם אני לא יכולתי להתכחש לאפקט הפיסי-קלאסטרופובי שלו. 7 שנים עברו, והנה יש לשמואל מעוז סרט חדש. כמו ב"געגוע" של שבי גביזון – גם כאן סיפור על אב ובנו. רק שכאן האבא חי בתל אביב, והבן, רחוק ממנו, במלחמה. הגורל מתעתע, ומעשים של האב משפיעים באופן פטאלי על הבן, שנמצא רחוק ממנו. להבנתי, גם כאן שמואל מעוז יעשה יותר מלספר סיפור, אלא ישחק בשפה הקולנועית כדי ליצור אפקט משתק. אני מקווה שהתסריט הפעם יהיה יותר טוב מהתסריט של "לבנון", כי כאן הוא מחולק לשני חלקים, דבר שעשוי להיות מעניין ומרתק, ועלול גם להיות דידקטי. ליאור אשכנזי יהיה כאן האבא (אחרי שהוא היה בכל סרט ישראלי בשנים שעברו, אשכנזי נעלם קצת. השנה הוא יחזור, עם "נורמן" של סידר ועם "פוקסטרוט" של שמואל מעוז).
הקדמה קצרה: בתחילת ימיו של הבלוג הזה נהגתי גם, מדי פעם, לכתוב על סדרות טלויזיה ישראליות. זנחתי את המנהג הזה פשוט מכיוון שלא היה לי זמן לעקוב אחרי סדרות, וכך גם הפסדתי הרבה דברים טובים בטלויזיה. באחרונה התחלתי להשלים פערים, ובחודשים האחרונים צפיתי בכל שלוש העונות של "סרוגים" (נחמד, מעניין, שחקנים טובים. לא אוהב את העבודה של הבמאי), ולאחר מכן התחלתי לצפות ב"שטיסל" (כרגע אני באמצע העונה השניה. סדרה יפה, עדינה, לא לוחצת על הרגש, ודווקא בגלל זה מרגשת. ודוב'לה גליקמן ענק. תפקיד חייו).
השם אולי מוכר לכם, אבל אתם לא יודעים מאיפה. לימור שמילה היא עדיין בחורה צעירה, אבל כבר שם מוכר בתעשייה. היא עבדה כמלהקת על סרטים לא מעטים ("יונה" הנפלא של ניר ברגמן, "אבינו" המצוין של מני יעיש), והיא אף זכתה בפרס אופיר על הליהוק של "סופת חול" היפה. עכשיו שמילה עוברת לקדמת הבמה, מביימת סרט אישי ראשון.
כולם מאוד מתלהבים מורוניקה קידר. אני עדיין שומר על מרחק. אמנם אני מודה שממה שראיתי, קידר מאוד מוכשרת, אבל "ג'ו ובל", לטעמי, היה סרט שהיו בו רגעים נהדרים לצד רגעים, אהמ, פחות נהדרים, ו"סופעולם" היה שיפור, אבל עדיין לא כזה שיגרום לי לפול לרגליה. ועם זאת, הפעם, כנראה, זה יקרה. הפעם, כנראה, זה יהיה הסרט שבו אני אומר שכן, כולם צדקו.
הצמד הזה, בעיניי, הוא ז'אנר בפני עצמו. יש להם סוג של שפה משותפת משלהם, שאם מתחברים אליה, אפשר כמעט לרכוש חברים חדשים. ביחד הם יצרו את סדרת הטלויזיה "עספור", ואחריה את "פצועים בראש". הם כותבים וגם משחקים ביצירות שלהם, ועכשיו הם כתבו ומככבים בסרט קולנוע משלהם.
צחי גראד גם הוא שם מאוד מוכר, אבל יותר כשחקן. הפעם, זו הפעם השלישית, הוא עומד מאחורי המצלמה. את "ג'ירפות" שלו, מלפני יותר מ-15 שנה, אני זוכר כסרט חביב אבל מאוד בוסרי. "תנועה מגונה" שלו, מלפני כעשור, היה הרבה יותר מגובש, וסרט לא רע בכלל. גראד עובד הרבה וקשה, והוא שחקן מעולה (בין היתר זכה בפרס אופיר על תפקידו ב"מישהו לרוץ איתו", והוא שיחק בהרבה סרטים אחרים, וברובם היה מצוין), אבל הוא מביים לעיתים רחוקות. נדמה לי שבסרטו החדש יש את אותה תפיסת עולם דידקטית מדי שהרחיקה את הקהל מהסרטים הישראלים בשנות ה-80, אבל גראד כבר הוכיח בשני סרטיו כבמאי שהוא יכול להיות לא צפוי, חריף, וביקורתי לא רק בכיוון שכולם חושבים עליו.
לפני כמה שבועות, בתוך תקופה של כמה ימי שקט שבהם לא ראיתי סרטים והעבודה היתה מועטה, פתאום נזכרתי בערן ריקליס. פתאום חשבתי לאן הוא נעלם. כי ריקליס, בעיניי, הוא סוג של וורקוהוליק. אדם שהולך קדימה כל הזמן. חלק מהסרטים שהוא יוצר מצליחים, חלק לא, אבל ריקליס פשוט הולך קדימה. אני מודה שאת סרטיו האחרונים פחות חיבבתי ("ערבים רוקדים" היה בינוני בעיניי, "פלייאוף" היה לא טוב, ו"זייתון" היה בסדר, לא יותר), אבל לטעמי ריקליס הוא במאי שתמיד מסקרן אותי, כי יש לו דרך לשלב את הפופולרי עם האישי, ולעשות את זה בצורה סוחפת ("הכלה הסורית" הוא סרטו היפה ביותר לטעמי, וגם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה טוב. אהבתי גם את "צומת וולקן" ואפילו את "זוהר", למרות שאת השירים של זהר ארגוב אני פחות אוהב).
קומדיה רומנטית זה דבר שכבר כמעט הפסיקו לעשות. או לפחות לעשות טוב. עושה רושם ש"נילס" יהיה הסרט הזה שיהיה בו הרבה לב ורגש, וגם לא מעט הומור. לכאורה, סיפור קשה: גיבור הסרט הוא בחור צעיר, נגן קלאסי מחונן. הוא גם סובל מהפרעות נפשיות, ונכנס ויוצא תדירות ממוסדות טיפוליים. באחד האשפוזים שלו הוא פוגש בחורה צעירה המאושפזת שם בגלל אנורקסיה. הם בורחים ביחד מהמוסד, ומבלים לילה אחד של רומנטיקה מהסוג הלא קונבנציונלי, לילה אחד של אהבה, שהיא בפני עצמה מצב לא נורמלי, אבל מי כאן נורמלי מלכתחילה?
לסיום הסקירה הזו של הסרטים הישראלים החדשים של 2017, סרט אוסטרי. שמתרחש בישראל. לפי מה שקראתי, זה נדמה כמו "פלאפל אטומי". קומדיה מטורפת על המצב.
איתן 
איתן, מה אני הכי אוהב בכתבות המעניינות שלך? שבסוף כל סרט אתה רושם השחקנים שלוקחים בו חלק.
השנה מן הסתם לא עשית את זה…
אוהב את הסקירות שלך, כל שנה מחדש.