אני יכול לבוא בלא מעט טענות לסרט הזה: הרי יש כאן הנחת היסודות לסיפור הזה, אבל היסודות רעועים. בתחילת הסרט יש סצינה מאוד אינטנסיבית של אהבה בין הגיבור הצעיר לבין אמא של אחד מהחברים שלו. יש כאן תשוקה סוערת, ו…הסיפור הזה נזנח כמעט לחלוטין במהלך כל הסרט. יש בעיות בבית. האבא מסתובב עם אשה צעירה יותר, וזרה (האמא נפטרה מזמן). יש כאן חומר לדרמה משפחתית סוערת. האבא הוא שמציע את העבודה הזמנית הזו, לטפל באיש המבוגר הזה, ו…גם את האבא הזה כמעט ולא רואים בהמשך הסרט. ויש בחורה נוספת, וגם היא מופיעה רק מעט.
איתן 
היי איתן. גם אני ראיתי את הסרט אתמול ונהניתי.
גם אני יצאתי בתחושה שעבר כאן רגש מעבר לסרט נוסחתי רגיל. במחשבה נוספת נראה לי שלא במקרה. הסרט מטפל בנושאים שהועלו בעדינות ובמחשבה, מבלי ל"האכיל אותנו בכפית", ותוך שמירה על יחסי הבחור והזקן כנושא המרכזי. למשל:
עניין התשוקה לאימו המבוגרת של החבר דווקא לא נזנחה. היא כן מופיעה לאורך הסרט במינון עדין (מאחר שבכל זאת לא היא מרכז העניין כאן), והיא אולי מרמזת למחסור וכמיהה לאהבת אם שאיננה. בתום המסע, לאחר שנוצר לנער קשר משמעותי וחם עם המשורר המבוגר, ועבר תהליך מסויים של התבגרות, הוא יכול כבר להרפות מההזדקקות הזאת, ולבחור באהבה חדשה יותר "מתאימה".
גם בעניין האב – הוא לא נראה הרבה, כי מבחינת הבחור הצעיר לאביו אין כרגע תפקיד חשוב בחייו. הוא לא מרגיש קרוב אליו, הוא לא מכיר בחשיבותו ומשמעותו לחייו, ואם כבר יש רגש אז הוא של כעס ועצבים עליו ועל "האם החורגת" שמטרידים אותו בבטלתו. את אהבתו (שתמיד כן היתה קיימת) הוא יביע באמירת אגב רק בתום המסע.
להנאה מהסרט תורמים גם המשחק הטוב והאמין של גיבוריו וכמובן השפה האיטלקית 🙂
סרט מופלא, מלא הומור קסם ואהבת אדם, עשיר בתובנות שניזונות מהחיבור המתבקש בין התסריט החכם המבוצע לעילא לכל כך הרבה רבדים במציאות חיינו עבר הווה עתיד וזכרון מתמיד. אל תחמיצו