הנה מגיעה התקופה הזו של השנה. התקופה שבה כל מדינות העולם נושאות עיניים לפרס היוקרתי של האוסקר לסרטים בשפה שאינה אנגלית. כמו כל שנה אני מנסה לעקוב אחרי הצטברות הסרטים ברשימה במקבצים של כעשרה סרטים כל אחד (הכמות הכללית מגיעה ל-80-90 סרטים של מדינות שונות). חלק מהסרטים מגיעים לישראל בצורות שונות, ולפעמים הם ממש מעניינים. הרשימה הזו היא עוד דרך להתוודע לסרטים הבולטים בקולנוע העולמי בתקופה הנוכחית.
אז הנה הם, עשרת הסרטים הראשונים שהתייצבו על קו הזינוק במירוץ לאוסקר. בתפריט: כמה מהסרטים הבולטים במפת הקולנוע העולמית של השנה. אני רק לא בטוח שבאמת יש להם סיכוי באוסקר האמריקאי. ויש גם כמה קטנים שאולי יפתיעו. כתמיד, הלינק בשם הסרט מוביל אל הטריילר הרלוונטי:
יפן: המשפחה שלי (万引き家族) – קורה אדה הירוקאזו
ראשית, לגבי השם: בכל העולם, הסרט הזה מוכר בשם Shoplifters. בישראל הסרט יוקרן תחת השם "המשפחה שלי". השם היפני המקורי הוא "משפחת הגנבים". וכולם שמחים.
עד לפני 20 שנה בערך, הבמאי היפני המוביל היה טקאשי קיטאנו. בתחילת המילניום הקיטאנו איבד את דרכו. הסרט האחרון של קיטאנו שהופץ בישראל היה "זאטואיצ'י" (משובח, אגב). זה היה ב-2003. מאז קיטאנו עשה טרילוגיית סרטים הבוחנים את עצם עשיית הקולנוע (טרילוגיה משעשעת למדי, לטעמי), ועוד טרילוגיה אלימה (שלא ראיתי) בשם "זעם". אבל קיטאנו כיוצר די נעלם מהתודעה. את מקומו על הבמה העולמית תפס הבמאי הזה, הירוקאזו קורה אדה. הוא יוצר סרטים בקצב רצחני, והמפיצים בישראל משתדלים להביא את הסרטים שלו לכאן, למרות שגם הם לא ממש עומדים בקצב שלו. אני ראיתי 3 סרטים שלו. משלושתם השתעממתי מאוד, אבל אני כנראה במיעוט, כי רוב העולם מתעלף מהבמאי הזה. עד כדי כך שהסרט האחרון שלו, זה שנקרא "המשפחה שלי", זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן האחרון, להבנתי יותר בגלל שחבר השופטים החליט שהגיע הזמן, לא בגלל שזה סרט כזה גדול.
הסיפור, אם זה חשוב, נוגע למשפחה שמתפרנסת מגניבות קטנות מחנויות. תוך כדי אחת ה"עבודות" שלהם הם מוצאים ילדה קטנה נטושה בקור ובגשם של טוקיו. הם לוקחים את הילדה תחת חסותם, ודואגים לה כאילו היא חלק מהמשפחה. עד שההורים האמיתיים צפים ועולים שוב בתודעה.
כמו תמיד אצל קורה אדה, הנחות היסוד של סרטיו מסקרנות, אבל נכויתי ממנו כבר 3 פעמים. אני בספק אם ארצה לראות גם את הסרט הזה. ובלי קשר, זה כנראה מועמד מוביל לזכיה באוסקר השנה.
בלגיה: נערה (Girl) – לוקאס דונט
אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם השנה, זוכה פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן השנה, הוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כחודש, והתגלה כ…לא משהו, האמת. בחורה טרנסית צעירה, בתהליך שינוי מין מזכר לנקבה, לומדת ריקוד. וזהו. זה הסרט. אין ממש קונפליקט דרמטי בסרט, כי האבא מקבל אותה, והבנות בבית הספר מקבלות אותה, והמורים מעריכים את ההתמדה שלה, והכל ממש בסדר. רק שמדובר בקבלת האחר, בטרנסגנ'דרית, נושא חשוב, כן?!
"אשה פנטסטית" היה סרט כל כך הרבה יותר טוב.
ליטא: לוזרים נהדרים, עולם אחר (Nuostabieji Luzeriai. Kita planeta) – ארונאס מאטליס
למה לטפס אל האוורסט? כי הוא שם. למה להביא את הגוף שלך עד לקצה גבול היכולת? כי אפשר. או לא יודע למה. אני, שמעולם לא הנחתי את רגלי באיזשהו סוג של מכון כושר, לא מסוגל להבין סרט שכזה.
הליטאים שולחים לאוסקר סרט דוקומנטרי שמתעד את אחורי הקלעים של הג'ירו ד'איטליה, מרוץ האופניים שגם ישראל היתה חלק ממנו לאחרונה. לפי מה שקראתי, ולפי הטריילר, הסרט מתמקד בקבוצת הרופאים, התומכים בספורטאים לכל אורך הדרך. למה הם (הספורטאים) מביאים את גופם למצבים קיצוניים שכאלו? לא יודע. לא בטוח שאני רוצה לדעת, או יכול להבין. לא בטוח שהסרט הזה יכול להסביר לי.
בלארוס: קריסטל (Хрусталь) – דריה צוק
זה נראה סרט מדליק, צעיר, כיפי, גרובי, שיודע גם להיצמד לתודעת אשה צעירה וללכת עם הלב שלה. זה נראה אחלה סרט, רק לא אחד כזה שאופייני לסרטי אוסקר. הסיפור מתרחש ב-1996 בבלארוס, מדינה צעירה שרק חמש שנים לפני כן פרשה סופית מאיחוד המדינות שנקרא "ברית המועצות". הקומוניזם מתפורר, והאשה הצעירה במרכז הסרט רוצה לטוס לאמריקה. במקום מגוריה, הנסמך כלכלית על תעשיית הקריסטל, היא נחשבת עוף מוזר. היא אוהבת מוסיקת האוס אמריקאית, וחלומה הוא להיות די.ג'יי מקצועית בשיקאגו. הסרט עוקב אחרי נסיונה להשיג גרין קארד, אחרי התחבולות השונות שהיא נוקטת בהן כדי להשיג את האשרה המיוחלת, ואחרי האכזבות וההצלחות במסע המשונה הזה.
סלובקיה : מתורגמן (Tlmocnik) – מרטין שוליק
צ'כיה וסלובקיה אמנם נפרדו לפני כשלושים שנה, אבל הרוח הצ'כוסלובקית כנראה עדיין חיה. הרוח החמוצה-מתוקה, הרצינית אבל עם קריצה. והנה, השנה, החצי הסלובקי שולח לאוסקר סרט שנדמה כקומדיה טובת לב על הדור השני של השואה. שני שחקנים מכובדים מאוד מובילים את הסרט הזה: האחד, פיטר סימונישק, שהכרנו לפני כשנתיים בתפקיד האבא המטורלל בסרט "טוני ארדמן". השני מוכר בעיקר בזכות כישורי הבימוי שלו, והוא הבמאי הצ'כי הנודע וזוכה האוסקר ירז'י מנזל. הסיפור נוגע לאיש מבוגר, יהודי, שנוסע לחפש אחרי הקצין הנאצי שעינה והרג את הוריו בשואה. הוא לא מוצא את אותו צורר, אבל הוא כן מוצא את בנו, מורה בגימלאות בן 70. שניהם יוצאים למסע לשמוע את הסיפורים מאז, ואולי לסגור את החשבון, או להתפייס, או גם וגם. נדמה כמו סרט מעניין, עדין, מצחיק-עצוב, ובעיקר אנושי.
שווייץ : אלדוראדו (Eldorado) – מרקוס אימהוף
שווייץ שולחת לאוסקר סרט דוקומנטרי על פליטים. הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין, וכבר ביקר בתל אביב, במסגרת דוקאביב האחרון. דילגתי עליו, ואיכשהו נדמה לי שמשהו בשני הסיפורים שהוא מספר לא באמת מתיישב. מרקוס אימהוף הבמאי היה ילד קטן כשנגמרה מלחמת העולם השניה. משפחתו אימצה ילדה קטנה, פליטה מאיטליה, שהיתה לו כאחות גדולה. לאחר זמן מה הילדה אולצה לחזור לאיטליה, ושם מתה ממחלה. את סיפור הרקע האישי הזה מספר הבמאי כנגד סיפורי הפליטים מאפריקה שמציפים את אירופה היום. איכשהו נדמה לי שההגבלה הזו לא תמיד יושבת על אותו מקום, והיא ערבוב מין בשאינו מינו. שני סיפורים שלטעמי הם שונים, ולא מתערבבים לכדי יצירה הומוגנית אחת.
אסטוניה: להיות או לא להיות אבא (Võta või jäta) – לינה טרישקינה
האסטונים שולחים לאוסקר סרט שעל פניו יש לו הנחת יסוד מרתקת. השאלה היא האם הבמאית והתסריט מצליחים לעשות מזה סרט שבאמת ירגש ויקרע את הלב, שבאמת יפתח מכאן סיפור חכם ואנושי. במרכז הסרט האסטוני עומד פועל בניין בן 30. יום בהיר אחד הוא פוגש שוב את האקסית שלו. הוא נפרד ממנה לפני 6 חודשים, והנה היא עכשיו בדרך לבית החולים, ללידה מוקדמת מהצפוי. היא לא מתכוונת לגדל את הילדה, והברירה העומדת בפני הגבר היא לגדל את הילדה שלו לבדו, או למסור אותה לאימוץ. קונפליקט מרתק, שאני מקווה שימצא פיתוח ראוי. בינתיים, הטריילר נראה לא רע.
טורקיה: עץ האגס הפראי (Ahlat Ağacı) – נורי בילגה ג'ילאן
טורקיה שולחת לאוסקר תותח כבד: נורי בילגה ג'יילאן. מהמובילים בבמאי העולם. כזה שכל סרט שהוא עושה מגיע מיד לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. סרטו הקודם, "שנת חורף", אף זכה בדקל הזהב בקאן. גם הסרט הזה, החדש, זוכה לביקורות מתפעלות (ויעלה מתישהו להקרנות גם בישראל. נרכש להפצה ע"י בתי קולנוע "לב"), אבל נדמה לי שאפילו השופטים בתחרות בקאן ראו את הסרט, וחשבו: כן, עוד סרט מצוין של ג'יילאן. מה עוד חדש (הסרט לא זכה בקאן השנה בדבר). כמו סרטו הקודם, מדובר כאן על סרט דובר טורקית של למעלה משלוש שעות (ולכן אני ספקני בעניין סיכויו באוסקר), אבל במפגשים קודמים שלי עם סרטים של ג'יילאן, מדובר דווקא על סרטים לא רעים בכלל, עם רגעים מאוד מרגשים, אם כי אני, באופן אישי, מוצא את עצמי פחות מתלהב משאר המבקרים.
הסרט הזה, באופן יותר ספיציפי, מספר על בחור צעיר העומד לסיים את לימודיו באוניברסיטה, ומבקש לגייס כסף כדי שיוכל לכתוב את הרומן הראשון שלו. הוא חוזר לבית הוריו כדי לנסות ולהשיג את המימון, אבל היחסים בין הוריו מעורערים, ואביו בחובות בגלל הימורים. הטריילר הוא בעצם שוט אחד נפלא למדי, המראה את יכולתו של הבמאי להכניס מתח בצילום בלבד (ועם זאת, צריך לזכור, שבניגוד למה שחשבתי, סרטיו של ג'יילאן דווקא דברניים למדי). ועדיין, סרט של למעלה משלוש שעות, שכנראה קצת מתפזר מעבר לסיפור המרכזי, גם אם הוא יפה מאוד ומרגש לעיתים – אני ספקני בקשר לסיכויו באמריקה.
בריטניה: אני לא מכשפה (I Am Not a Witch) – ראנגאנו ניוני
בריטניה, ארץ דוברת אנגלית, שולחת לאוסקר שפה זרה סרט דובר שפות אפריקאיות שמתרחש בזמביה. חיפשתי קצת חומר על הסרט, וגיליתי שמדובר ביצירה שכבר זכתה בלא מעט פרסים בשנה האחרונה, כולל בבאפטא היוקרתי, והסרט הזה אפילו הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה (וגם בפסטיבל ירושלים 2017). אני רק לא בטוח שמדובר באמת בסרט טוב, או שזו רק הצצה אקזוטית לתרבות שמסקרנת מערבים שכמונו.
גיבורת הסרט היא שולה. ילדה אפריקאית קטנה בת 9 עם שם שמוכר גם בישראל. אשה אחת הולכת בשביל עם דלי מלא מים. היא מועדת והדלי נופל ונשפך. כשהיא קמה היא רואה את שולה מסתכלת עליה. המסקנה המתבקשת: שולה היא מכשפה. הילדה הקטנה נשלחת למחנה מיוחד למכשפות, שם היא נקשרת אל סרט לבן. נאמר לה שאם היא תחתוך את הסרט היא תיהפך לכבשה. בינתיים יש סדר יום מוגדר ל"מכשפות" במחנה, כולל כל מיני אנשים שבאים להסתכל על ה"מכשפות" כעל סוג של פריק שואו. אבל אולי יש בכל זאת דרך לצאת משם.
בחומר שקראתי על הסרט צוין שמדובר בסאטירה על החברה באפריקה של היום. אני רק לא בטוח שזה באמת עובד, או שזה רק יפה ואקזוטי.
רומניה: אני עומד מאחורי מעשיי, גם אם בעתיד ההסטוריה תתפוס אותם כברברים (Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari) – ראדו ז'ודה
מה היה קורה אם איזשהו אמן ישראלי היה מחליט לעבוד על יצירה שתשחזר איזשהו טבח שחיילי צה"ל (לכאורה) ביצעו בערבים מתישהו במהלך מלחמת השחרור, או באחת המלחמות האחרות?
הנה הגרסה הרומנית של הסיפור הזה. אמן מבקש לשחזר טיהור אתני שהתבצע בחסות הממשלה הרומנית במהלך מלחמת העולם השניה. המהומה הפוליטית לא מתעכבת, ועמה הרוחות הסוערות.
ראדו ז'ודה הוא מהמובילים בבמאי הקולנוע ברומניה ובעצם בכל אירופה היום. סרטו המצוין "כולם במשפחה שלנו" זכה בפרס האקדמיה הרומנית לפני כמה שנים, וגם "בראבו!" המרשים עשה את אותו הדבר (ובדרך הוא גם זכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין). הסרט החדש שלו כבר זכה בפרס הראשון בפסטיבל קארלובי וארי האחרון, ובהתחשב באקלים הפוליטי החם מאוד בעולם כולו (בהובלת 2 אנשים לא מאוד שקטים, אחד בישראל ואחד בארה"ב), אני רואה בסרט הזה כאחד המועמדים הבולטים לעבור לשלב הבא באוסקרים.
איתן 
חבל שהסרט הסלובקי שנראה מעניין, לא הוקרן בפסטיבל הצ׳כוסלובקי שמתרחש כעת בסינמטק
בלגיה – למען האמת אני גם לא חושב ש"נערה הוא סרט כזה טוב, אבל נראה לי שלא הבנת אותו נכון. הקונפליקט של הנערה הוא לא חיצוני אלא פנימי. הוא קונפליקט עם הגוף שלה שלא מתנהג כפי היא הייתה רוצה שיהיה (גוף גברי אל מול הדימוי הנשי). אני מניח שהבחירה (הראלית רק במחציתה) בלהתתרחק מעניין הקבלה (שחשבת שהוא הנושא) של העולם כלפיה היא בחירה מודעת לחלוטין והופך את זה לנורמה כדי שיוכל בממלואו לדון בנושא אחר.
סלובקיה – הוקרן בירושלים. קלעת בול עם התיאור. סוס שחור במירוץ הזה לכל דבר. שוליק לרוב נע באופן מדויק בין רגעים קומיים לדרמטיים. הייתי אומר שהוא טיפה אורך מדי, אבל במידה נסלחת.
טורקיה – נכון מאד, "עוד סרט" של בייג'לן (לא אומר את זה לרעה). פילוספי ופואטי כמו תמיד, אבל כאמור עם סיכוי די נמוכים (האם הוועדה תחליט להציל אותו, אני בספק רב). אני מאד מקווה שלא יגנז בארץ.
בריטניה – הוא זמין גם באוזן השלישית (טרם ראיתי). הסרט גם זכה בבאפט"א בשנה שעברה בפרס לסרט ביכורים אז לא הייתי פוסל אותו מראש.
I am not a Witch – is simply an awful movie. I saw it during the Rotterdam Film festival and it was a very long 80 minutes. There is no development in characters, and it looks more like an anthropological experiment than a movie