פסטיבל ירושלים 2019: קצפת ודובדבנים

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ניכר בו שהוא הגיע מדם ליבו של יוצרו, גור בנטביץ'. הוא נותן את הנשמה שלו, משאיר את הקישקעס שלו על הבד. בנטביץ' עצמו הוא דמות חביבה ואנרגטית, כריזמטית מאין כמותה (יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים. הוא מקסים גם פנים אל פנים). הכל מוכן לסרט סוחף ומרגש.

רק שנדמה לי ש"קצפת ודובדבנים", על כל הכוונה הכנה שהושקעה בו והאנרגיה המרשימה, הסרט הזה הוא פול גז בניוטרל. ממש פול גז, עם דוושה שלחוצה עד הסוף ממש, גורמת למנוע מאוד להתאמץ, אבל הסרט לא ממש זז. או אפשר לומר גם: אם דובר קוסשוילי הוא הדבר הכי רגוע שיש לך על הסט, אז משהו כאן קצת יצא מפרופורציה.כי כן, גם אני אוהב קולנוע. רואה הרבה סרטים. כותב עליהם. מתווכח עליהם. אבל גם אני, שקולנוע הוא חלק גדול מחיי, אפילו אני אומר ש"זה רק סרט". בסופו של דבר, זה רק סרט. נכון, סרטים בדרך כלל מדברים אלי על מצב כלכלי, ומצב נפשי, ופוליטיקה, ופילוסופיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים ברומו של עולם. סרטים הם, בדרך כלל, סיפורים של אנשים שטומנים בתוכם שיעורים קטנים לחיים. אז אני לוקח מכל סרט משהו קטן, וממשיך לחיים הקטנים שלי ברמת גן. והסרט נשאר סרט.

לא כאן. לא ב"קצפת ודובדבנים". לא רק שכל עולמו של הסרט הזה הוא הקולנוע, אלא שהסרט הזה כל כך מוגזם בגישה שלו, מושקע כל כולו בעולם של הקולנוע, באנרגיה מטורפת, ועם השקעה פסיכית של דמיון ויצירתיות, אבל בסופו של דבר, הסרט הזה יורה בתותחים עצומים על נושא קטן מדי – זה בסך הכל סרט. כן זה חשוב. כן הקולנוע יקר לי. אבל יש חיים מחוץ לאולם הקולנוע. אשה. ילדים. חברים. משפחה. הכל נזרק כאן הצידה. רק הקולנוע חשוב.

וגור בנטביץ' משקיע את כל האנרגיה שלו בסיפורו של במאי קולנוע. הדמות הזאת, כבר מהתחלה, מעוצבת קצת בילדותיות אינפנטילית. הסרט לא בפוקוס. הסאונד לא מספיק חזק. הצופה יוצא לשירותים. מה אם הוא לא יחזור. האנשים לא אוהבים את הסרט שלי. אוי אוי אוי. נדמה לי ש"קצפת ודובדבנים" הוא כמו צ'יזבט, סיפור אגדה, משל, שיעניין בעיקר את הביצה הזאת שמתעסקת בענייני קולנוע, כי לאלו שמבינים ומכירים, הסרט הזה הוא כמו חידון טריוויה ענק. הנה ההוא ששיחק בסרט הפולחן ההוא של בנטביץ', ועכשיו הוא שחקן ישראלי בינלאומי (אלון אבוטבול). והנה טינקרבל, ששיחקה בלהיט הבא של בנטביץ', "משהו טוטאלי". והנה ההוא. והנה הזה. כל מיני אושיות ברנז'ה מופיעות פה לתפקידי אורח קטנים יותר או פחות (מרקו כרמל, במאי קולנוע נהדר, מופיע כאן בתפקיד מדביק פוסטרים, למשל). אבל למי שלא ממש מכיר את כל אלו, אני לא בטוח שהוא באמת יתעניין.

כי בנטביץ' לוחץ כאן חזק. מאוד חזק. באופן רציף וממושך. המוסיקה דופקת חזק בראש. וכשאין מוסיקה (וגם כשיש) – תאורת דיסקוטק צבעונית מסתובבת כל הזמן על תל אביב בלילה המטורף הזה. מצד אחד, המצאות הבימוי של בנטביץ' מרשימות, וגיא רז בעבודת צילום נהדרת מרים את הסרט הזה לגבהים (תרתי משמע), אבל הסרט הזה מתנהל בווליום גבוה מדי לזמן מסך ארוך מדי, והוא מקשה עלי להקשיב להלמות הלב של הדמות. רק מונולוג אחד של בנטביץ' (ליד עמוד שלטי הפרסומת) חודר לרגש. כל השאר עובר לי מעל הראש, כי הווליום גבוה מדי, והנושא, בסופו של דבר, קטן מדי (זה רק סרט).

מה גם שהמערכה השלישית (התקף הלב) נמשכת זמן רב מדי, ונדמה לי שהטריפ הזה קצת מתחיל לאבד את הfeel שלו (סצינת עמוד שלטי הפרסומת משכפלת את עצמה, וזה מיותר). רק דובר קוסשוילי, בהופעה שקטה וסטואית כמעט, רק הוא, שנחשב לילד הרע והפרוע של הקולנוע הישראלי, דווקא הוא מנסה לספק קונטרה רגועה לסרט המטורף הזה. אבל הוא רק דמות משנה.

הסרט הזה יוצא מדעתו, וזה מרשים מאוד, אבל בסופו של דבר (או בעצם די בהתחלתו), הסרט הזה קצת מאבד אותי רגשית, כי הוא גדול מדי על נושא קצת קטן מדי. סרט מרשים, אבל לא באמת נוגע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il