מה, אתה עוד פעם בדיכי? מה קרה עכשיו? מה זה, דמעה? מה יש לך, מה אתה ילד קטן? מה נהיה עכשיו עם הבכי? תפסיק לבכות ותלך לעבודה! יש דברים שצריך לעשות, אל תהיה רגשי.
ועוד כמה וכמה דברים שאנשים רגישים שומעים/ מרגישים שחושבים עליהם.
"היום שאחרי לכתי", סרטו היפה של נמרוד אלדר, מנהל דיון ארוך ואינטלגנטי בדרך שבה צריך להתנהל בעולם היום, ברגישות ו/או בקשיחות. חלק גדול מהסרט מתרחש בכלל במדבר הדרומי, וההרגשה שלי היתה שמדובר כאן בכלל בסוג של מערבון במזרח התיכון.
השחקן הראשי בסרט כאן הוא מנשה נוי, והוא פשוט נפלא. הדמות שהוא משחק היא בכלל סוג של קאובוי. גבר גבר. אדם מהסוג הישן. כזה שלא מחצין רגשות. שמדבר לאט. שמקרין סמכותיות. מה שלא אומר שהוא חסר רגשות, או אטום, או לא אכפתי. בטח שהוא אוהב את הבת שלו. בטח שהוא כואב את האובדן של אשתו, האמא של אותה בת. אבל הוא לא מראה את זה. הוא קם כל יום לעבודה, ומנהל מערכת יחסים קורקטית עם הבת שלו. לא מתערב לה יותר מדי בחיים.
והיא, בגילומה של זוהר מידן הנהדרת גם היא, היא כואבת מאוד את האובדן. נכנסת לסחרור. מנסה להתאבד. גם היא מדחיקה רגשות, אבל בהשוואה לאביה היא כמעט רגישה מדי.
וכאן מנשה נוי מתפרץ. הדמות שלו מחזיקה את עצמה נפלא לכל אורך הסרט, לבד משתי סצינות שבהן כל מה שהצטבר לאורך זמן רב יוצא בבת אחת החוצה, ולרגעים האלו יש כח רב. זוהר מידן מקבלת מקום קטן יותר בסרט מאשר נוי, אבל חלקה בסרט הולך וגדל עם התקדמות הנראטיב. וכמו שהאב ייפתח קצת (ממש קצת), כך גם הנערה תלך קצת לכיוון שלו. שהרי הסוד לחיים, מסתבר, הוא השילוב. האב והבת גרים ליד אצטדיון, ושאון הקהל פורץ באלימות לחייהם, אבל האב סוגר את החלון. בסוף הסרט הוא ידע לתת לקצת רגשות להיכנס לו לחיים. קצת התלהבות של האוהדים מהספורט. חלון קצת פתוח. והבת תבין את האבא קצת יותר.
נמרוד אלדר עובד נהדר עם מוסיקה, ובעיקר עם עיצוב פס קול, הפולש לתוך התודעה, מערער אותה, לא מאפשר לסטואיות להתקיים כמו שהיא. והקצב האיטי של הסרט חודר לנשמה, מחזיק רובד סימבולי ורובד נראטיבי מיידי בעת ובעונה אחת על פני השטח. אמנם הנסיון של התסריטאי-במאי להרחיב את היריעה, ולצאת מתוך הסיפור האישי והפרטי המלנכולי הזה אל מסקנות בדבר מצבנו הפוליטי-מדיני-כלכלי – הנסיון לאמירה כללית יותר נעשה במגושמות, והוא פשוט לא שייך לכאן, כי הסיפור לא מתעסק בכלל בזה, וזה קצת צורם למען האמת, אבל אלו הם רגעים בודדים וזניחים במכלול דרמה עדינה ויפה, רגישה ובעיקר אינטלגנטית. כי הדיון הוא לא חד משמעי – אולי רגישות היתר של הנערה הביאה אותה למצב סופני, או שאולי דווקא הקשיחות האבהית, הכאילו לא אכפתית, היא זו שדחפה את הבת למקומה המתייסר?
יש רגעים בסרט שהם קצת סימבוליים מדי (השיחה על האורז למשל), אבל רוב הסרט עובד בגלל הדיון האינטלגנטי והמתמשך, בגלל הבימוי הרגיש והכשרוני מאוד, ובגלל עבודת המשחק המצוינת של שני השחקנים הראשיים, ושל קאסט משנה תומך נהדר מאחור (בעיקר ראויים לציון שרית וינו אלעד ומירי אלוני הותיקה), כך שהחוויה המצטברת שלי מהצפיה בסרט היא מרגשת וגם מגרה את המחשבה. סרט יפהפה.
איתן ווייץ
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
השחקן הראשי בסרט כאן הוא מנשה נוי, והוא פשוט נפלא. הדמות שהוא משחק היא בכלל סוג של קאובוי. גבר גבר. אדם מהסוג הישן. כזה שלא מחצין רגשות. שמדבר לאט. שמקרין סמכותיות. מה שלא אומר שהוא חסר רגשות, או אטום, או לא אכפתי. בטח שהוא אוהב את הבת שלו. בטח שהוא כואב את האובדן של אשתו, האמא של אותה בת. אבל הוא לא מראה את זה. הוא קם כל יום לעבודה, ומנהל מערכת יחסים קורקטית עם הבת שלו. לא מתערב לה יותר מדי בחיים.
איתן 