פסטיבל חיפה 2021: הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני כמה שנים סרט קטן, צנוע, וחביב שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם פרויקט הרבה יותר שאפתני, אבל מנור הוא כנראה צנוע מיסודו, והגישה הזאת שלו לטעמי הורגת את הסרט.מנור כנראה רצה להימנע מפורנוגרפיה של הסבל, אז הוא נמנע ככל יכולתו מהצילום של הזוועות. כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות מרחוק מדי, לא בפוקוס מדי, או מוסתרות תחת משחקי אור וצל מסוגננים. העיקר שלא באמת נראה את המין בתשלום, את הסמים שמוזרקים כאן בשמחה וששון, את האלימות הקשה ואת הטרור המושלט כאן על הבנות העובדות. מתוך הנימוס הזה של מנור מושג בדיוק ההיפך: סצינות האימה נערמות בזאת אחר זאת, אבל הן לא נראות על המסך, והן לא באמת עוברות דרך הדמויות שסובלות כאן, אז מה שנשאר הוא סדרה בלתי נגמרת של סצינות עינוי כזה או אחר ללא קונטקסט, בעצם. פורנוגרפיה של סבל.

מה גם שהתסריט מאוד לא מפותח. יש רק ציוני נקודות, אין באמת תיאור מסע. איך האשה הזאת הגיעה לאותו בית ברחוב פין? בסצינה הראשונה היא ברכב כשהגבר שינהל את אותו בית זונות ביד רמה הוא הנהג. איך פגשה אותו? איך פיתה אותה לבוא איתו? איך הוקסמה ואיך נפלה? כל זה לא בסרט. וגם הפרטים (המעטים) שמתגלים לאחר מכן מטופטפים בחסכנות, כך שכל הסיפור עם אמא שלה מפוספס ורחוק מלרגש. אותו דבר ניתן לומר על הסיפור של הדמות של ריימונד אמסלם. גם היא "זונה" גנרית (ותיקה ובעלת נסיון, זה ברור, אבל זה בהווה). כל הסיפור שלה (או בעצם רק חלק קטן מהסיפור האישי שלה) מטופטף גם הוא אל תוך רצף סצינות הסבל כאן, וכשמגיעה סצינת הבכי באמבטיה, אין לזה שום אפקט דרמטי מבחינתי.

כך שאין באמת שטח לשחקניות לעשות את שלהן. אין ממש תסריט, וגם כך הן נראות לרוב על המסך בטשטוש פוקוס או עם חיתוך פריים שלא יראה את מה שהן עוברות, מה שאומר שגם אם היתה להן יכולת להשלים במשחק שלהן את החוסר בתסריט, עמיר מנור לא נותן להן את ההזדמנות. מנור כן נותן לשחקנים נוספים להופיע כאן הופעות אורח, משל היה זה סרט קליל על נושא קשה, וכך מגיעים לכאן מוריס כהן ורמי הויברגר כדי להשתעשע ברוע לכמה רגעים קצרים, ואלו הן הופעות מרשימות, ובעת ובעונה אחת הן שולפות אותי מהחוויה הקולנועית, כי אני רואה את המחווה הקולנועית של במאי לשחקן מוכר שנראה על המסך לרגעים בודדים בלבד.

יש סרט אחד מצוין שנעשה על עולם הזנות. ב"אור" הישיריה קרן ידעיה מבט אל העולם הזה דרך סיפור קורע לב של אם ובת. ב"בית ברחוב פין" עמיר מנור מפנה את מבטו הצידה כדי לא להגעיל, לא לנצל את הכאב, ומכיוון שהוא מנתק את הזוועה מהאדם שסופג, הוא מנתק גם אותי באולם מהסרט. חבל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s