כנראה כשהאמריקאים חוטפים מכות, מקבלים בהפתעה לפנים פיגוע טרור קטלני, הם מגיבים בפטריוטיות מוגברת. סרט שני השנה שמגיע למסכים על ההשלכות של הפיגוע שהיה במרתון בוסטון לפני כמה שנים. וכמו שם, כך גם כאן, פטריוטיות היא שם המשחק: הם לא ינצחו אותנו. הטרוריסטים. הם לא יעקמו לנו את דרך החיים שלנו. אנחנו נחיה לפי הדרך האמריקאית ומתחת לדגל הפסים והכוכבים על אפם וחמתם, לא משנה מה הם יעשו.
רק שהסרטים האלו שכחו שאומה גדולה בנויה מהרבה פרטים קטנים. אנשים. כל אחד עולם ומלואו. אבל הם נעלמים בהמולה הלאומית. סרטי הפרסומת האלו לרוח האמריקאית החופשית והנצחית סוחפים בדרכם כל זכר לאנושיות. כל האנשים בסיפורים האלו משמשים כלי להעברת מסר. אין להם חיים פרטיים משל עצמם. אין להם חיים בכלל. התסריטאים לא בונים להם דמויות. הם פשוט שם כדי שנוכל לראות את האמריקאי חי למרות פיגועי הטרור.
"חזק יותר" הוא סרט כמעט משעמם לטעמי. סרט שמסתכל מרחוק על להמשיך לקרוא ←
זה היה אמור להיות סרט שאני אוהב. סרט שאני אחבק. אבל אני לא כל כך.
היה לי ערב חופשי, אז הלכתי לראות את הסרט הזה. בלי הרבה חשק. הסינופסיס לא ממש היה מעורר תיאבון (כן, אירוניה. ראיתי כבר כמה וכמה סרטים על אוכל. במבט ראשון היה נדמה שהסרט הזה הוא סוג של העתקה חסרת בושה של איזושהי נוסחה). ובהתחלה היה בסרט הזה משהו דווקא מעניין: לא מדובר בסרט אולפנים עשיר. כי אולפני הוליווד, אלו שמפחדים לנסות דברים חדשים, הם אלו שבד"כ יעשו סרטים לפי נוסחאות מוכרות. אבל "סושי לטיני", כבר מההתחלה, ניכר בו שזה סרט מאוד דל תקציב. עצמאי. משהו שיש בו יותר כוונה אמיתית, אוטנתית, לספר סיפור אנושי.
אבל הסרט הזה, שכל כך ברור מכל רגע שבו שהוא סבל מחוסר בתקציב, הוא גם סובל מחוסר באנרגיה יצירתית. כי הוא חסר את היכולת ל להמשיך לקרוא ←
"חזק יותר" הוא סרט כמעט משעמם לטעמי. סרט שמסתכל מרחוק על להמשיך לקרוא 
אבל הסרט הזה, שכל כך ברור מכל רגע שבו שהוא סבל מחוסר בתקציב, הוא גם סובל מחוסר באנרגיה יצירתית. כי הוא חסר את היכולת ל להמשיך לקרוא 
איתן 