הסרט הזה זוכה לביקורות מצוינות בצורה יוצאת דופן. אז הלכתי לראות במה מדובר. ואני חושב שמדובר בסרט חביב, לרגעים אפילו מרגש, אבל גם בסרט שלמרות אורכו הקצר יחסית הוא מתחיל בשלב מסוים לחזור על עצמו, ואם נכנסים לסרט הזה מבלי להכיר את שם הבמאית, או מבלי לדעת מי זה ז'אן לוק גודאר, ומה זה כלב אנדלוסי – קשה באמת להתחבר אליו.
כי יש כאן זוג מוזר. במאית קולנוע ותיקה ומזדקנת בשם אנייס ורדה (את "קליאו מ-5 עד 7", סרט שהיא עשתה בשנת 1962, אני מאוד אוהב. לא ראיתי סרטים אחרים שלה), ואמן רחוב מוזר וצעיר בשם ז'י-אר. הקונספט שלו הוא לצלם אנשים במעין מעבדת צילום ניידת, ויש לו את הטכנולוגיה להוציא את הצילום בגודל עצום של שלט חוצות לפחות. ואת הצילום הענק הוא מדביק על קירות בגודל בניין.
הקונספט הזה מחזיק את ה להמשיך לקרוא 
איתן 