פסטיבל חיפה 2017: ארוחת הערב

(שם הסרט במקור: The Dinner)

בכניסה לסרט אשה אחת אמרה: מה, לראות סרט עם ארבעה אנשים שאוכלים במסעדה ומדברים במשך שעתיים? נראה לי שאני אוותר. אני אומר: הלוואי ש"ארוחת הערב" היה באמת נראה ככה. כי יש כאן תצוגה של יצרים אנושיים אפלים לתפארת, אבל יש בימוי כל כך אינטנסיבי ומאומץ שמסתיר את מה שהסרט רוצה להראות.

כי יש כאן חבורה של נערים שעשו פשע נורא. וההורים שלהם נפגשים לדון מה לעשות בנידון. רומן פולנסקי עיבד את המחזה "אלוהי הקטל" לסרט שדן בהנחת יסוד דומה. והוא השאיר את הסרט בתוך ארבעה קירות. אורן מוברמן החליט שלא רק שהוא רוצה ל

פסטיבל חיפה 2017: ברוכים הבאים למונפרנס

(שם הסרט במקור: Jeune Femme)

הסרט הזה מתחיל בשיא הרגש. ברגע מאוד אמוציונלי של סצינת פרידה כואבת. אני נקשר לבחורה הזאת כבר מהתחלה.

ושאר הסרט לא מעניין.

"ברוכים הבאים למונפרנס" היה צריך להיות המרענן הרשמי של פסטיבל חיפה. סרט צעיר וחצוף שזכה בפרס "מצלמת הזהב" לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. אבל הדבר הצעיר העיקרי בו הוא הבלבול. הסרט הזה אמור להיות מסע התבגרות של אשה בת 30. הדרך שלה למצוא את המקום שלה, את הקול שלה בעולם. היא נפרדת מבן זוגה בכאב גדול, וצריכה עכשיו למצוא עוגן חדש בחיים. עבודה. מקום לגור. חברים וחברות חדשים. אולי גם אהבה נוספת. אבל בעיקר השלמה עם עצמה. והתסריט של הסרט מאוד מבולגן.

כי כל מיני דמויות עוברות בחיים של הדמות הראשית. אף אחת לא ממש

פסטיבל חיפה 2017: מריצה

(שם הסרט במקור: Mariţa)

כל מה שטוב ולא טוב בקולנוע הרומני החדש.

החתירה לנטורליסטיות קיצונית, השוטים הארוכים מאוד מאוד מאוד, בעיקר סטטיים, הדברנות הכפייתית, ההומור המאוד יומיומי ומשעשע, הסודות האינטימיים שיוצאים החוצה במהלך טבעי לחלוטין – הכל פה, כמו שהרומנים יודעים. וברמה גבוהה מאוד. אדריאן טיטאני הותיק נהדר בתפקיד האבא, וגלריה לא קטנה של שחקנים פשוט מתנהגים מול המצלמה כאילו היא לא קיימת, עושים דברים יומיומיים, פעולות מתמשכות, ומקרבים אותי בלי מאמץ בכלל (לפחות לא כזה שנראה לעין) אל הדמויות והסיפור שלהן בזמן מינימלי.

אבל כריסטי איפטימה, בסרטו הראשון, הולך רחוק מאוד עם קונספט הבימוי. רחוק מדי. הוא כל כך מסור ל

פסטיבל חיפה 2017: אתגר קרת, מבוסס על סיפור אמיתי

(שם הסרט במקור: Etgar Keret: Based on a True Story)

שני בחורים מהולנד מגיעים לארץ קטנה במזרח התיכון כדי לצלם סרט דוקומנטרי על סופר ישראלי. בדרך הם פוגשים איש בטחון ששואל אותם שאלות משונות, לא כולן קשורות לבטחון. בסופו של דבר הם עוברים את הבדיקה (בקושי, אבל עוברים), מגיעים לתל אביב, מדברים עם אתגר, בת זוגו, חבריו, מצלמים בישראל, ניו יורק, ובכלל ברחבי העולם (וכל הזמן עוברים דרך אותו איש בטחון), מצלמים לראיונות סופרים אחרים המדברים על אתגר – והתוצאה, סרט דוקומנטרי על סופר שבו לרגע אני לא בטוח מה אמיתי, ומה לא.

וזה כל הקסם של הסרט הזה. כי כזה הוא אתגר קרת. הוא מספר סיפורים (סטוריטלר) מחונן, ש