פסטיבל חיפה 2017: אווה

תקציר הפרקים הקודמים: הסרט הזה צולם במלואו לפני כמה שנים תחת השם "צירלסון יוצא לפנסיה". זה היה אמור להיות סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון מיכה לווינסון. חומר הגלם שצולם היה כנראה לא מספק. מיכה לווינסון בינתיים עבר מהעולם. הסרט צולם מחדש ע"י במאי אחר, ועם שחקנים אחרים. אחרי כל כך הרבה תלאות, הסרט כבר הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ, וכבר יצא להקרנות מסחריות בכמה מדינות. עכשיו הסרט מגיע גם לישראל. אני שמעתי בעיקר דברים רעים על הפרויקט המקולל הזה. התוצאה – כן, יש בעיות בסרט הזה, אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שהוא יהיה.

כי בעיניי, כל עוד הסרט מספר על משבר בנישואין – הדרמה עובדת מצוין. אבי קושניר בתפקיד הראשי אדיר כאן. הוא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2017: שכונה בטוחה

(שם הסרט במקור: Better Watch Out)

בתקציר הסרט כתוב: "שכחו אותי בבית" פוגש את "משחקי שעשוע". נו, שיהיה. יש בסרט הזה סוג של הומאז' לאחת הסצינות מ"שכחו אותי בבית", ואני בהחלט מבין מאיפה לקחו את ההשראה של "משחקי שעשוע". רק הבעיה היא שהסרט הזה אינפנטילי למדי. אני חושב שאני יכול לדמיין את האנקה מביים סרט כזה. כשהוא היה בן 13 בערך.

כי הנקודה העיקרית אצל האנקה היא שלרוע אין באמת סיבה. הוא פשוט שם. במתק שפתיים. בחיוך זדוני. ואני נדרש להסיק שמכיוון שאין לרוע הזה סיבה, אז זה מכיוון שזהו טבע האדם האנושי מלכתחילה. ולכן הסרטים של האנקה כל כך מטלטלים. ב"שכונה בטוחה" יש נסיון ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: הבן דוד

ניגשתי בחשש לסרט הזה, אבל גם עם תקווה קטנה שאותו חשש יתבדה. מצד אחד, קראתי את התקציר, והרגשתי שמדובר בפליט משנות ה-80. בניית סיטואציה בסיסית שתסמן את היהודים כאנשים שבאים בגישה מוטעית לערבים, ושאולי צריך להקשיב להם ולא לשפוט אותם רק בגלל היותם ערבים. כמעט כל הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 היה דיון חוזר ונשנה בנקודה הזו. "החיים על פי אגפא" של אסי דיין ז"ל הביא בשנת 1992 את הדיון הזה לנקודת פיצוץ קיצונית, ומאז אין כבר מקום לקולנוע פשטני שכזה. מצד שני, נזכרתי שצחי גראד, השחקן האהוב, ביים בעבר סרט אחד שנקרא "תנועה מגונה" (הוא ביים סרט נוסף שנקרא "ג'ירפות", שאותו אני זוכר בעיקר כבוסרי ומבולגן). את "תנועה מגונה" אני זוכר בעיקר כסרט ממזרי, חריף, לא צפוי. אז חשבתי שאולי גראד יביא לכאן את הגישה הזו, וייקח נקודת מוצא מבויימת מדי, וייתן לה את הטוויסט הממזרי שעבד לא רע בכלל ב"תנועה מגונה".

אז עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חושב ששתי המחשבות שהתרוצצו בראשי נכונות: מצד אחד, הסרט הזה באמת ממזרי, והוא באמת לוקח נקודת מוצא חלשה דרמטית, כמעט קלישאתית, ויוצר ממנה סרט די פסיכי ולא צפוי. מצד שני, חבל שאסי דיין כבר עבר מן העולם. הוא היה עושה את הסרט הזה יותר טוב.

כי אנחנו פסיכופטים. הישראלים. היהודים. יש לנו פתיל קצר. מאוד קצר. ואנחנו בכלל לא חושבים. אנחנו קו להמשיך לקרוא