פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע

פסטיבל חיפה 2017: מה קרה ליום שני

(שם הסרט במקור: What Happened to Monday)

טוב, זה סרט אידיוטי, אבל מהנה.

סרטי אקשן מהסוג הזה הם לא החומר הרגיל שאני רואה בד"כ. מסגרת "טירוף בחצות" של פסטיבל חיפה מבטיחה סרטים עם אלימות קיצונית, מעבר למה שרואים בד"כ בסרטים רגילים. מעבר לכך, התקציר של "מה קרה ליום שני" סיקרן אותי, אז הלכתי לראות.

אז ככה: הפרמיס של הסרט, שעל הנייר נשמע נחמד ומשעשע, הופך תוך דקות בודדות לסרט מטופש. הסיבה לכך היא שהבמאי מתייחס לבידור הנחמד הזה ברצינות תהומית: בעולם עתידני! תהיה התפוצצות אוכלוסין! לא יהיה מספיק אוכל לכל האנשים! התחממות גלובלית! יחוקק חוק חדש שיתיר רק ילד אחד לכל משפחה! ותהיה בדיקה קפדנית של הציבור שהוא אכן מבצע את החוק החדש!!

ואז נולדות 7 תאומות. האמא מתה בלידה, האבא איננו, אז הסבא מחליט לגדל אותן. את כולן. כשהן גדלות הן יוצאות לעבודה, אבל כל אחת יוצאת ביום אחר, ושמה נקבע לפי היום בשבוע. וכש"יום שני" נעלמת, אז מתחיל בעצם הסרט.

עד כאן  – הגזמות פראיות בבימוי, מוסיקה דרמטית מאוד מאוד, אינסטרים מיומני חדשות – הכל כדי לנסות לגרום לי לקחת את הסיפור הזה ברצינות. מאוד ברצינות. כמובן שהתוצאה היא הפוכה – גיחוך. אבל יש משהו שמציל את הסרט: קוראים לה נומי ראפאס.

לא כל כך אהבתי את מה שהיא עשתה בטרילוגיה המקורית של "הנערה עם קעקוע הדרקון". כאן היא מגלמת 7 דמויות (את כל האחיות), והיא מצליחה ל

פסטיבל חיפה 2017: ציפורים מוזרות

(שם הסרט במקור: Drôles d'oiseaux)

סרט קצת משונה, ולא ממש ברור לי איך אני מרגיש כלפיו. לכאורה, זאת הגרסה הפחות טובה של "נלי ומר ארנו". גם כאן, כמו שם, מתפתח קשר בין אשה צעירה לבין גבר מבוגר ונרגן. הקשר הזה ישנה אותה ואולי גם אותו. בסרט הנהדר של קלוד סוטה מ-1992 הקשר הוא אפלטוני, לשם עבודה, שהופך לקשר אישי, אבל לא רומנטי. בחלק גדול מ"ציפורים מוזרות" גם כאן הקשר הוא לא רומנטי. וגם כשהוא כן רומנטי, זה רק בראש שלה. והיא עוברת שינוי. שינוי יפה. הרגש שלה נפתח. היא כותבת ספר. יצירת אמנות. והיצירה הזו פותחת אותה לאהבה חדשה. סרט יפה.

רק ש…

הנוירוטיות של הגבר המבוגר מ