יש ל"פאטי קייקס" התחלה מלהיבה. משהו שיורד לעומק נשמתה של הדמות הראשית, שואב משם את הדרייב הכי בסיסי שלה, ומוציא את זה החוצה בצורה יצירתית ונהדרת (היא הולכת באויר וחולמת. ממש). אבל שאר הסרט מתעקש להניח לעומקים, ונשאר בתחום ה"חביב אבל זניח".
כי הסרט הזה הרי מבקש להבין את המקור ליצירה. את העלבון, הדוחק, המצב הכלכלי הלא מאוד משופר, הסטרס של החיים של אשה מהמעמד הנמוך בארה"ב, ולא סתם אשה, אלא אשה לבנה כבדת משקל שצריכה לעבוד קשה ולהגיד תודה על כל יום עבודה ועל כל דולר שנכנס לכיס – כל זה צריך לבוא לידי ביטוי בשירים שהיא שרה. כל תו, כל שורה בשיר שהיא שרה צריכים להגיע מתוך הנפש המיוסרת שלה.
ואז פוגשת פאטי, גיבורת הסרט, באחד ש להמשיך לקרוא 
איתן 