פסטיבל חיפה 2017: ההתנצלות

(שם הסרט במקור: 永い言い訳)

פעם גרתי בדירה שכורה עם שותפה. היה לה כלב. לפעמים גם אני הוצאתי את הכלב. לא רק בתור טובה לשותפה שלי, אלא כי רציתי. היה נחמד לצאת לפעמים עם הכלב הזה, גם אם הוא לא שלי (עד שהוא נשך אותי והשאיר לי צלקת. אבל זה סיפור אחר). אז "ההתנצלות" היפני הוא משהו דומה: סרט חביב ונחמד, אבל חסר מחויבות וזניח (ולא נושך).

כי זה הסיפור של הסרט: גבר מאבד את אשתו בתאונה. האהבה ביניהם פרחה והתפוגגה מזמן. אז הוא אמנם לא שמח שהיא מתה, אבל גם לא מי יודע מה עצוב. בן הזוג של החברה הכי טובה של אשתו ז"ל, שנסעה איתה באותו אוטובוס, ונפטרה גם היא, הוא באבל קשה, ולא במצב לטפל בילדים שלו. אז גיבורנו האדיש מציע לטפל בילדים במקומו. בינתיים, ככה, עד שהוא ישוב לאיתנו. ואז, רוב הסרט הוא אינטראקציה בינו לבין הילדים. והם כל כך חמודים. הילדים.

יש בסרט בדיחה חוזרת על הגיבור שלא מצליח לדווש אופניים בעליה עם הילדה הקטנה בסל הנגרר. כבד לו. אז היא מעודדת אותו. וזה משעשע כל פעם מחדש. סרט ממש חמוד. אבל ה

פסטיבל חיפה 2017: העדינות

(שם הסרט במקור: La Tenerezza)

אתה יודע שלאבא היתה פילגש? כן, הוא בגד באמא. האשה הזו היתה …

צלצול טלפון. נגמרה השיחה.

אשה שוכבת בבית חולים. גיבור הסרט, שהוא לא אביה, בא לבקר אותה. הילדים שלו אומרים לו: עזוב אותה. מה אכפת לך ממנה? מה היא בשבילך? לך הביתה.

כותרות הפתיחה. כיתוב על רקע לבן, ומוסיקת גיטרה עדינה מכניסה אותי לאט לאוירה. חשבתי: אני הולך לאהוב את הסרט הזה. יש משהו קלאסי בסגנון הזה. אחרי זה הבנתי שיש הבדל בין קלאסי לבין מיושן. הסרט הזה נוטה יותר לשני.

כי הוא מבולגן, ולא מעמיק מספיק במערכות היחסים. יש כאן סיפור על

פסטיבל חיפה 2017: מיסטר לונג

(שם הסרט במקור: Mister Long)

סרט מקסים ויפהפה, רק כזה שיכול היה להרוויח מעריכה קצת יותר קפדנית.

ראיתי סרט אחד של הבמאי הזה בעבר. קוראים לו סאבו. בסרט שראיתי הבמאי הזה  הוכיח מקוריות, הומור מיוחד, אנושיות לצד אכזריות. יפני אמיתי. והנה מגיע הסרט האחרון של סאבו לפסטיבל חיפה, וכל מה שציינתי למעלה נמצא גם כאן. ומכיוון שסאבו הוא כבר במאי ותיק, המקצועיות שלו והנסיון שלו ניכרים, והקצב הוא אולי איטי מדי, ובכל זאת הוא שולט בטון ביד רמה, יודע לעבוד עם מוסיקה בצורה מאוד אפקטיבית ומצוינת, יודע לבנות את הסיפור בלי ליפול לקלישאות הוליוודיות, ועדיין להביא את הסרט לשיא מרגש ונפלא בסיום.הסכנה בסרטים שכאלו היא להפוך את הפושע המדופלם לצדיק גמור. זה מה שהוליווד עושה. הרוצח השכיר חוזר בתשובה. לא כאן. לא אצל סאבו היפני. מדובר ב

פסטיבל חיפה 2017: מרג'ורי פריים

(שם הסרט במקור: Marjorie Prime)

Never saw no miracle of science, that didn’t go from a blessing to a curse (Sting)

"מרג'ורי פריים" הוא סרט מאוד מעניין, שדן ביחסי הגומלין בין טכנולוגיה לאנושות, והוא גם סרט בלתי נסבל.

כי החומר של הסרט מרתק. סיפור על הולוגרמה של אדם, תוכנת מחשב, המוזנת בכל הנתונים של אדם שהיה חי פעם, ומוצגת בצלמו ובדמותו של המנוח בפני המתאבל/ת ומנהל איתה/ו שיחות על בסיס המידע שהוזן. הטכנולוגיה משמשת נחמה לאנושות. מעלה זכרונות של אהבה, משחזרת אהבה, במידה מסוימת עושה אהבה חדשה (לא מהסוג הסקסואלי). טכנולוגיה הרי באה לעזור לאנשים. אבל אולי, בסופו של דבר, היא לא באמת עוזרת. חומר מרתק למחשבה.

אבל…

הבעיה של הסרט היא שזה לא