פסטיבל חיפה 2017: לתפוס את הרוח

(שם הסרט במקור: Prendre le Large)

אני אוהב את סנדרין בונר. ראיתי כמה סרטים שבהם השתתפה, ומאוד אהבתי את העבודה שלה כשחקנית. היא גם ביימה כמה סרטים. ראיתי אחד מהם, ואני זוכר אותו לטובה. אז חשבתי שסרט שהיא מובילה כשחקנית לא יכול להיות רע. הבעיה היא שלהרגשתי לסרט הזה סנדרין בונר באה בלי חשק, וכתוצאה מכך, הסרט בינוני מאוד, ומאבד פוקוס.

הסיפור הוא על אשה שעומדת בפני פיטורים. המפעל מעביר את פסי הייצור שלו למרוקו, ונותן לה אפשרות: לעבור למרוקו (בלי פיצויים. ועם הורדה בשכר, כי במרוקו משלמים פחות), או להיות מפוטרת (עם פיצויים). היא מחליטה לעבור למרוקו. הבעיה עם בונר בסרט הזה היא הרצינות המאוד תהומית שבה היא מתנהלת. המאובנות שלה. נדמה שכמו הדמות שלה, גם היא הגיעה למקום הזה מתוך אילוץ, אולי אפילו כלכלי. התנועה שלה כבדה. הפנים שלה מכורכמות כמעט לכל אורך הסרט. למרות שיש התפתחות בסרט, ויש שינויי מצב רוח, בונר קודרת. כל הזמן.

ויוצא מזה ש

פסטיבל חיפה 2017: האומה המתה

(שם הסרט במקור: Ţară Moartă)

הלכתי לראות את הסרט רק בגלל השם של הבמאי. ראיתי כמה סרטים של ראדו ז'ודה בעבר. גם אם חלק מהם אהבתי פחות מאחרים, אי אפשר להתכחש ליכולותיו כבמאי. וכשהוא טוב, הוא ממש טוב. אז אני מניח שממרום מעמדו (סרטיו הקודמים זכו בהרבה פרסים, כולל פרס הבימוי בפסטיבל ברלין), ראדו ז'ודה היה יכול להתגייס לעשות אקספרימנט קולנועי שכזה. "האומה המתה" הוא לא ממש סרט קולנוע. הוא רצף של תמונות סטילס, ועל רקע התמונות ז'ודה משמיע קטעים מיומנו של רופא יהודי רומני בזמן השואה, אינסטרים מיומני חדשות מאותה תקופה, והקלטות של מצעדים לאומיים ונאומים פשיסטיים של דמויות מפתח בשנות ה-30 וה-40 ברומניה. וזהו. זה כל מה שיש. אין תמונות זזות בסרט הזה (The movie does not move).  יש דמות אחת בסרט הזה, אבל אין ממש שחקן שמשחק אותה. זה אקספרימנט קולנועי שקשה להיענות לו.

מהיכרות עם סרטיו הקודמים של ז'ודה, גזענות בכלל ואנטישמיות בפרט מטרידות את מנוחתו. הרי "בראבו!" כולו היה סרט על גזענות. כאילו שם ופעם, אבל בעצם כאן ועכשיו. אז רק בסוף "האומה המתה" אפשר להבין את

פסטיבל חיפה 2017: בית בגליל

טוב, זה סרט סימפטי. אבל זה גם סרט שלא ממש שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אני נשאר עם המחשבה: אז בשביל זה צחקתם, התווכחתם, בכיתם, התפייסתם, חייתם, בשביל זה ביליתי איתכם שעה וחצי? בשביל הכלום הזה?

יש כאן סוג של פרויקט חביב. משהו שמסתכל על התקופה שבה נבנה בית, כמו גם על התקופה של משפחה בהריון. המשפחה בונה בית בגליל, והאשה נכנסת להריון. ותקופת הבניה מקבילה לתקופת ההריון, וזה הסרט שאנחנו רואים. במהלך הסרט לא קורה הרבה. כל מיני דיבורים, ושיחות, ואהבות קטנות, וויכוחים קטנים ופחות קטנים, אבל הכל בנועם. נעה קולר, שלא כל כך אהבתי את מה שעשתה ב"לעבור את הקיר", אבל היא זכתה בפרס אופיר על התפקיד ההוא, ובאהבת הרבה אנשים שהם לא אני, היא כאן האשה בהריון. והדבר העיקרי שאני יכול לומר לזכותה כאן הוא שיש לה כימיה מקסימה עם בן זוגה בסרט, אודי רצין (תגלית מעניינת בשבילי). והנחמדות הזו, בשילוב עם הופעות אורח מלבבות של גלריה נרחבת של שחקני אורח שקופצים לבקר (למשל: אוהד קנולר, ישי גולן, לאורה ריבלין, אם למנות רק שלושה. יש עוד הרבה), כל אחד נותן סצינה אחת או שתיים, כל אחד עושה תרגיל קטן וחביב במשחק – הכל מסתכם בפרויקט נעים שמעלה חיוך.

הצרה היא שהפרויקט הזה רוצה יותר. רוצה משהו מחייב יותר. רציני יותר. משהו עם