דוקאביב 2021: להיות ענת קם

דוקאביב 2021 הוא פסטיבל הקולנוע הראשון שאני נוכח בו זה למעלה משנה וחצי. התגעגעתי לדינמיקה הזאת של פסטיבל קולנוע. שיחות המסדרון. המפגשים עם הקולגות. המפגשים עם היוצרים. המפגשים עם קהל. הויכוחים והבאז שיש לסרטים מסוימים. מה שמעת על הסרט ההוא, ואומרים שהסרט הזה הוא ככה וככה.

אני מזכיר את זה גם כי את הסרט "להיות ענת קם" ראיתי כבר אחרי שהבאז שטף את מסדרונות הסינמטק בתל אביב. כבר כתבו עליו ודיברו עליו לפני שהספקתי לראות. אמרו, למשל, שהדמות הראשית בסרט מתווכחת כל הזמן עם הבמאי. שיש שם אנטגוניזם. כשהזדמן לי, סוף סוף, לראות את הסרט, חששתי שיהיה מדובר בסרט לעומתי. איזה מין סרט זה שהדמות הראשית בעצם לא רוצה בכלל להיות בסרט?אחרי הצפייה אני חושב שהיתה כאן מיסקונספציה. אכן יש כמה ויכוחים בסרט, אבל אני לא חושב שענת קם מתווכחת כאן עם הבמאי, שלומי אלדר. אני חושב שהיא מתווכחת עם עצמה. "להיות ענת קם" בעיניי הוא פורטרט מרתק ומאוד אמפטי של דמות מסוכסכת בתוך עצמה. הרי בתחילת הסרט אומרת ענת קם שהיא יודעת שעצם העובדה שהיא ענת קם, ההיא שהורשעה בריגול, זאת בעצם הסיבה לכל הסרט הזה. והיא אומרת: אני לא רוצה להיות ענת קם. אני רוצה להיות ענת.

ומצד שני, הסרט הזה, להבנתי, רק מראה עד כמה ענת קם לא יכולה, ואולי לא באמת רוצה, לברוח מה"ענת קמיות". עד כמה זה טבוע בדמה. הרי הסרט הזה נדמה לי כמעט מבוים מדי: סיפור המסגרת כאן הוא: ענת קם לא הצליחה למצוא עבודה בארה"ב, אז היא החליטה לבלות את מעט הזמן שנותר לה עד שתפקע אשרת השהיה שלה באמריקה במסע לאורכה ולרוחבה של היבשת. כל התחנות שבהן היא עוצרת נדמות רלוונטיות ל"ענת קמיות" שלה. הרי כבר התחנה הראשונה היא בית סוהר שהוסב למוזיאון. "באמת?", שואל אותה שלומי אלדר. "הרי ישבת בכלא בעצמך, זה המקום הראשון שאת בוחרת לעצור בו במסע שלך?". "זה ככה יצא במקרה" עונה ענת קם. וזו רק התחנה הראשונה. וושינגטון די.סי, למרגלות בית המשפט, וכמובן הפגישה עם דניאל אלסברג – לכל רגע בסרט, לכל עצירה במסע יש קשר ישיר לסיבה שהשם ענת קם ישר זורק כל ישראלי לקונוטציה מאוד ספציפית. אני מניח שחלק מהתחנות במסע הסתייעו בעזרתו של שלומי אלדר, ואת חלק מהן הוא אולי אפילו יזם (אני מניח שאלדר היה הכוח המניע המרכזי במפגש עם דניאל אלסברג, למשל), אבל אין לי ספק שאת חלק גדול מההחלטות במסע הזה לוקחת ענת קם בעצמה, ולמרות שהיא אומרת שוב ושוב שהיא רוצה למצוא חיים משלה, שמנותקים מאותו סיפור בעברה, היא, מסתבר, לא יכולה להתנתק מהזהות האקטיביסטית שלה, מה"ענת קמיות" שלה.

ויש גם את העניין עם חמש השעות האבודות. במהלך המסע זורקת ענת קם את שלומי אלדר מהרכב למשך חמש שעות. היא לא מוכנה להגיד לאן היא הולכת ומה היא עושה. אלדר בונה ספקולציה קונספירטיבית סביב אותן שעות אבודות – הוא חושב שקם נמצאת במרדף אחרי סיפור עיתונאי כלשהו. האם זה באמת מה שקרה? אולי. וגם אולי לא. אולי באמת ענת קם רדפה אחרי איזשהו קצה חוט של איזשהו סיפור שבעיניה היה יכול להיות חשיפה פוליטית-חברתית. ואולי ענת קם הרגישה שהיא פשוט חייבת הפסקה מהסרט, חייבת למצוא רגע פרטי לעצמה ללא המצלמות, חייבת להיות ענת הפשוטה בלי שם המשפחה הזה שרודף אותה. המתח בין ענת הפרטית לבין ענת הציבורית הוא חוט השדרה של "להיות ענת קם", וזה מה שכל כך יפה בסרט הזה. ענת קם אולי רוצה להיות אשה רגילה לגמרי, עם בן זוג, משפחה, וחתולים, אבל היא גם אומרת בסרט בפירוש שהיא שמאלנית, והיא נוסעת אלפי קילומטרים כדי להיות בהפגנה, מה שאומר שאכפת לה, והיא מסתובבת כל הזמן סביב הנושא של פעלתנות פוליטית וחשיפות עיתונאיות.אני לא יודע מה יהיה בהמשך חייה של ענת קם. שלומי אלדר עוקב אחרי תקופה מסוימת בחייה שבה היא בעצמה עוד לא יודעת את זה על עצמה. כל הסרט הזה הוא מעקב ערוך בסבלנות ובטעם אחרי אשה שתוהה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה, רק שהיא כבר גדולה. אשה מחפשת דרך, בסרט מסע יפהפה ואפילו מרגש, עם הרבה מחשבה מאחוריו. סרט מרתק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il