פסטיבל ירושלים 2021: האדם הגרוע בעולם

(שם הסרט במקור: Verdens Verste Menneske)

יואכים טרייר הוא מהבמאים החביבים עלי ביותר בעולם. בפסטיבל חיפה 2012 ראיתי ומאוד התרשמתי מ"אוסלו, 31 באוגוסט". louder than bombs שטרייר ביים באנגלית הופץ כאן מסחרית (כאן כתבתי עליו). שני הסרטים האלו השאירו עלי רושם של במאי אינטלגנטי מאוד, מיומן מאוד בעבודתו, אבל גם קר ואנליטי מדי. ואז הגיע סרטו הקודם, "תלמה", והפך בעיניי להיות סרטו הטוב והמרגש ביותר עד היום. בפסטיבל קאן האחרון הוקרן סרטו החדש, "האדם הגרוע בעולם", ועכשיו הוא הוקרן גם בפסטיבל ירושלים. לדעתי מדובר בסרט מרתק, חכם בצורה בלתי רגילה, ולרגעים גם מרגש, אבל "תלמה" הוא עדיין סרטו הטוב ביותר לטעמי.

אסקיל ווגט הוא השותף הקבוע של טרייר לכתיבת התסריט, והפעם הוא (וטרייר) כתבו סרט שמתפוצץ מרעיונות מעניינים. במרכז הסרט יש אשה המתקרבת לגיל 30. והיא לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה. בכמה מקומות קראתי שמבקרי קולנוע חוצלארצים תיארו את הסרט הזה כ"פרנסס הא בנורבגית". אני מבין את הרפרנס לסרט הנהדר ההוא, כי שני הסרטים מדברים על נשים בגיל מאוד מסוים, אבל פרנסס הא, בסרטו של נוח באומבך, יודעת מה היא רוצה להשיג. היא רק לא יודעת איך, והחיים מתערבים ולוקחים אותה למסע. יולי, גיבורת סרטו של יואכים טרייר, לא יודעת מה היא רוצה. תחילת הסרט מציגה אותה כדמות ילדותית משהו: היא מחליטה על משהו אחד, ואז על משהו שני, ואחר כך שוב מתחרטת. כמו ילדה שמנדנדת להורים שירשמו אותה לאיזה חוג, ואחרי שיעור אחד היא מתחרטת. אבל היא כבר לא ילדה. והיא עדיין מנסה כל מיני כיוונים, וכל הזמן משנה כיוון. כך גם עם גברים. היא אולי רוצה אהבה, אבל היא לא יודעת באמת מה זאת אהבה. אז היא משנה כיוון כל הזמן גם בתחום הזה.

למולה ניצבת האלטרנטיבה – אנשים מיושבים בדעתם, שהתבייתו על כיוון אחד בחיים, ולא סוטים ממנו. היא תזזיתית, פונה ימינה ושמאלה. האחרים נוסעים ישר. מה הגישה הנכונה לחיים? איפה נמצא האושר? בנחישות ללכת ימינה ושמאלה, או בנוחות של השיוט האוטומטי?

כמו בסרטיו המוקדמים, גם כאן יואכים טרייר הוא במאי מיומן מאוד, שמתפוצץ מרעיונות קולנועיים נהדרים (בראשם סצינת ה-Freeze היפהפיה, שראיתי כבר גם בסרטים אחרים, אבל בניגוד ליוסף סידר, למשל, שעשה את זה ב"נורמן", כאן הטריק הזה משמש את טרייר כדי לומר משהו על הדמות הראשית), אבל גם כאן הרגשתי קצת אנליטיות יתר של הבימוי (בעיקר בסצינות שיחה מרשימות מאוד כשלעצמן, שנדמות כמו חיקוי של וודי אלן, ולא של החיים עצמם). אז איזה מזל שלסרט הזה יש נכס בדמות השחקנית הראשית, מישהי בשם רנאטה ראינסיבה, שזכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן, ובצדק רב. את כל הרגש החסר בבימוי של טרייר מביאה השחקנית הזאת אל המסך. היא נושמת לתוכה את הדמות הזאת ומגיבה כאדם אמיתי לכל שינויי הטון של הדמות הלא שקטה הזאת, וכך, כשמגיעים לחלק האחרון של הסרט, והיא ניצבת לראשונה מול מצב שבו היא לא ממש יודעת מה לעשות (כל החיים שלה היא יודעת מה היא רוצה. עד שהיא משנה את דעתה, ואז היא יודעת שהיא רוצה משהו אחר. לקראת סוף הסרט היא ממש לא יודעת מה לעשות) – ראינסיבה מגלמת בגופה את כל החלקים המנוגדים של האשה הזאת ברגישות שעוברת אלי באולם ומרגשת אותי מאוד.

צריך גם לומר שמאוד הפתיע אותי ששני תסריטאים גברים הביאו למסך סרט ונקודת מבט נשית כל כך. יש כאן גיבורה נשית, במהלך הסרט היא כותבת מאמר על יחסי מין מנקודת מבט נשית, ובאחת מסצינות הסקס, טרייר ממש מצלם את נקודת המבט הנשית. מעולם לא ראיתי סצינת סקס בה אנחנו רואים את גוף הגבר עולה ויורד אלינו ולא מצולם מלמעלה. "האדם הגרוע בעולם" מביא אל המסך את כל ההתלבטויות של אשה בעולם המודרני, לעומת הגברים שהם לכאורה בטוחים בעצמם, אבל אולי הם גם חיים חיים משעממים ללא התרגשויות.

יכול להיות שהחלוקה לפרקים של התסריט כאן מיותרת ומסמנת מדי את היותו של הסרט הזה יצירת אמנות, אבל באופן כללי מדובר כאן על מבט אינטלגנטי על החיים של אשה בגיל קריטי, שבו היא כבר לא ילדה, אבל עדיין לא יודעת איך להיות אשה. סרט מרתק, שממשיך לקבע את מעמדו של יואכים טרייר כאחד הבמאים הטובים ביותר בעולם כיום.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il