התפרסמו המועמדויות לפרס הסוּר של האקדמיה לקולנוע בארגנטינה. כפי שהסברתי בשנים שעברו, בארגנטינה הם הולכים אחורה יותר מהמדינות האחרות, ומעניקים פרסים לסרטים שהיו בקולנוע בארגנטינה בשנה שעברה-שעברה. מכיוון שהשנה שעברה-שעברה הייתה עדיין תחת השפעת הקורונה, יש מעט מאוד סרטים בולטים ברשימה, מה שלא אומר שלא מעניין שם, בארגנטינה. אלו הם הסרטים עם כמות המועמדויות הגדולה ביותר לפרס האקדמיה הארגנטינאית השנה:
קרנבל (Karnawal) – חואן פאבלו פליקס
הגרסה המזיעה והיותר אנרגטית של "השיבה", סרט הבכורה של הבמאי הרוסי אנדריי צוויגניאצב. סוג של.
בצפון ארגנטינה, ליד גבול בוליביה, במקום רחוק מהמרכז, רחוק בכלל, חי גיבור הסרט, נער מתבגר בשם קאברה. הוא חי עם אמו ובן זוגה, המנסה לשכנע אותם לעבור למרכז. בינתיים את כל עולמו ממלאת תחרות הריקוד המתקרבת, בה הוא רוצה להשתתף. אבא שלו (השחקן הצ'יליאני הידוע אלפרד קסטרו. מי שמכיר, יהיה לו קשה לזהות את קסטרו בסרט הזה. עיצוב השיער שלו מאוד שונה מכל סרט אחר שבו השתתף), הנמצא בכלא, יוצא לחופשה, וכשהוא מגיע לביקור, הוא לוקח את בנו למסע שאמור לערב שינוע "סחורה", וכשהעניינים מסתבכים, הנער צריך להחליט באיזה צד של החוק הוא יהיה – מול אבא שלו, אדם מפוקפק, אבל אבא שלו, ומול תחרות הריקוד שיכולה לשנות את חייו.
הטריילר מחזיק מתח רגשי לא קטן על פני השטח. נראה כמו סרט מסקרן למדי.
"קרנבל" מועמד ל-14 פרסי סוּר של האקדמיה בארגנטינה: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן, 2 שחקני משנה (אחד מהם הוא אלפרד קסטרו), שחקנית משנה, שחקן מבטיח, תסריט מקורי, צילום, סרט ביכורים, מוסיקה, עריכה, סאונד, ועיצוב אמנותי.
השד שבפנים (El Prófugo) – נטליה מטה
הסרט שייצג את ארגנטינה באוסקר בשנה שעברה. לא משנה כמה שאני קורא על הסרט הזה, אני לא ממש מבין מה קורה בו. מה שכן הבנתי: במרכזו אישה שעובדת כמדבבת סרטים. היא גם שרה במקהלה כתחביב. היא יוצאת עם בן זוגה לסופ"ש, ומשהו טראומטי קורה שם. היא לא מתאוששת מהטראומה, ומתחילה לבלבל מציאות ודמיון. כמו כן, איזשהו קול דמוני מתיישב על מיתרי הקול שלה, מוציא צלילים משונים באופן לא צפוי (להזכירכם, היא עובדת בתור מדבבת. הכול מוגבר באמצעות מיקרופון. והיא גם שרה במקהלה. גם שם זה עניין של קול).
אישה המאבדת את שפיות דעתה בעקבות אירוע טראומתי, או איזשהו שד שמשתלט על גוף של אישה. מאוד קשה לשמור על הומוגניות סגנונית בסרט שמזגזג בין מציאות לדמיון, בין דרמה לאימה, מאוד קשה לשמור על קו סיפורי שירתק אותי למסך לכל אורך הצפייה, אבל הסרט הזה זוכה להרבה הכרה (לפחות בנמל הבית שלו, בארגנטינה), כך שאולי יש שם משהו.
"השד שבפנים" (טריילר) מועמד ל-11 פרסי סוּר: פרס הסרט הטוב ביותר, שחקנית (אריקה ריבאס, "סיפורים פרועים"), שחקן (נהואל פרז ביסקאיר, "שיעורים בפרסית", "120 פעימות בדקה"), שחקן משנה, תסריט מעובד, צילום, עריכה, סאונד, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור.
הקשר (El Apego) – ולנטין חוויאר דימנט
במבט מרחוק, זה נראה לי מאוד משונה שסרט כזה מקבל כמות כל כך גדולה של מועמדויות, כולל לפרסים הגדולים. במבט מרחוק זה נראה סרט משונה בכוונה, "אמנותי" במתכוון, משהו שהוא לא בהכרח רע, אבל כנראה לא מאוד קומוניקטיבי, לא מאוד מתקשר עם קהל, מכוון מראש לקהל נישתי מאוד מסוים.
בתקופה לא מוגדרת, אבל שמרנית הרבה יותר, אישה צעירה מגיעה אל גניקולוגית בכוונה לבצע הפלה. הקשר שיתקיים בין שתי הנשים הוא הקשר משם הסרט. בבסיס הקשר יהיה אירוע שהשפיע על שתיהן (על כל אחת באופן שונה) – אונס. הקשר שביניהן יהפוך לקשר לסבי, לא מאוד מקובל בזמנים השמרנים שבהם מתרחש הסרט (וכמובן, גם עניין ההפלה עצמו לא היה מקובל על השמרנים).
הטריילר נראה כמעט כמו פרודיה על סרטי אימה, ו/או על סרטים אקספרסיוניסטיים מלפני כמאה שנה, אבל האקדמיה הארגנטינאית ראתה לנכון להעניק לסרט הזה 9 מועמדויות לפרס הסוּר: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שתי שחקניות, שחקן, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור.
הכלב שלא שותק (El Perro que no Calla) – אנה כץ
לפני כמה שנים ראיתי את סרטה הקודם של אנה כץ, "חלום פלוריאנופוליס". לא סרט רע, אבל גם לא סרט שמשאיר יותר מדי רושם. סרטה האחרון של כץ נראה כאילו מאכלס את אותה רוח אנושית חמימה, והפעם גם עם יומרה אמנותית (הסרט בשחור לבן), ועם זאת, עם צניעות (אורך הסרט כשעה ורבע).
להבנתי מדובר על סרט אפיזודיאלי. במרכז כל האפיזודות גבר שמקצועו מאייר. הוא מנסה למצוא עבודה במקצועו, אבל גם יש לו כלב שמיילל בקולי קולות כשהוא עוזב אותו בבית, והמעסיקים לא מוכנים שהוא יביא את הכלב לעבודה. גם רומן מהוסס מתפתח בין אפיזודה לאפיזודה, ולקראת הסוף, יש איזה עניין עם נפילת מטאור שמזהמת את האוויר, מה שמחייב את כל האנשים ללבוש מסכות.
נשמע משונה, מוזר, אבל גם מקסים (אם הסרט לא יתפנק על מוזרויותיו). "הכלב שלא שותק" (טריילר) מועמד ל-4 פרסי סוּר: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, צילום, ותסריט מקורי.
אלו הם ארבעת הסרטים המועמדים לפרס הגדול של האקדמיה, פרס הסרט הטוב ביותר. עוד שני סרטים ראויים לציון ברשימת המועמדויות, כאלו שצברו כמות יפה של מועמדויות מבלי להיות מועמדים לפרס הגדול, והם:
לב תועה (Errante Corazón) – לאונרדו ברזיזקי
ממה שאני קורא על הסרט הזה, יש כאן, כנראה, מסע רגשי עמוק מאוד, וטור דה פורס סוחף של השחקן הראשי. מדובר בלאונרדו סבאראליה, שראינו בתפקיד משני יפהפה ב"כאב ותהילה", התלהבנו מסצנת הנהגים שבה השתתף ב"סיפורים פרועים", ואם מישהו זוכר סרט שנקרא "בעיר ללא גבולות", הוא היה מצוין גם שם.
ב"לב תועה", סבאראליה משחק גבר שנמצא בצומת דרכים. הוא זה עתה נפרד מבן זוגו זה זמן רב, וביתו המתבגרת, איתה יש לו מערכת יחסים סוערת (הוא אב יחיד, והיא בת עשרה, והיא סוערת, כדרכם ודרכן של בני ובנות עשרה), עומדת לעזוב את הבית, למצוא את העצמאות שלה בעצמה. זו פעם ראשונה מזה זמן רב שהוא עומד למצוא את עצמו לבד. והוא מאבד את דרכו בעקבות הפחד המשתק מלהיות לבד. 
לא מצאתי טריילר מתורגם, כך שחלק ממה שקורה שם אני לא מבין, אבל אכן ניתן לראות שסבאראליה נותן את כל כולו לסרט הזה. "לב תועה" (טריילר) מועמד ל-5 פרסי סוּר: בימוי, שחקן (סבאראליה), שחקנית מבטיחה, תסריט מקורי, ואיפור.
אני ילדה, אני נסיכה (Yo Nena, Yo Princesa) – פדריקו פאלאסו
היה פעם סרט כזה. לפני 25 שנה בערך הוקרן כאן סרט מבלגיה שנקרא "החיים בורוד". עכשיו מגיע סרט מארגנטינה עם עלילה דומה – סיפור על ילד קטן שרוצה להיות ילדה. ההבדל מאז (סוף שנות ה-90) לעכשיו הוא המודעות שיש לנו לגבי טרנסג'נדרים. להבנתי, הסרט הזה שם יותר דגש על מאבקה של האימא כדי שהבן/בת שלה יהיו מקובלים ככל ילד/ה אחר/ת. בניגוד לסרט הבלגי ההוא, שהיה סרט חמוד וקצת מרגש, נדמה לי שהסרט הארגנטינאי שם יותר דגש על הדרמה, והוא כנראה יהיה מרגש, וגם קצת חמוד
איתן 