הרעיון הוא לבדוק את המבדיל והמחבר בין מציאות ודמיון בקולנוע. לביים סרט שמספר על החיים של בני נוער משכונות מצוקה, וללהק לתפקידים הראשיים בני נוער משכונות מצוקה. כאלו שהם לא שחקנים בהכשרתם, אבל הם כן מכירים את הדמויות שכתובות בתסריט, כי הן מאוד קרובות למה שהם ומי שהם ביום יום.זה הרעיון. הבעיה היא שהסרט לא מספיק מספר על החיים האמיתיים של השחקנים, והוא כמעט בכלל לא מספר על הסרט שבתוך הסרט. כך קורה שאני לא יודע מספיק על החיים האמיתיים, ואני כמעט בכלל לא יודע על החיים הדמיוניים שבקולנוע, ואין לי קנה מידה להשוות את המציאות והדמיון.
זה לא אומר שהסרט הזה מפוספס לחלוטין. יש כמה וכמה רגעים בסרט שהוא כן מצליח ללכת על הקו הזה שבין מציאות לדמיון, ואלו רגעים קולנועיים יפהפיים. רגעים שבהם הסרט לוקח את הזמן להכין את הקרקע, להסביר לכל אחד ואחת מה הולך לקרות בסצנה, לנסות כמה פעמים, לצמצם לאט לאט את הפער בין הדמות הפיקטיבית לבין החיים הפרטיים של השחקן, ולתת לזה להתפרץ בעוצמה או לחלופין בעדינות יפהפייה. כך יש כאן סצנה חזקה של מכות בחצר, שבה הבמאי עושה כל מיני מניפולציות עד שלא ברור אם זאת הדמות שמכה, או הילד-שחקן עצמו. וכך יש כאן סצנת אהבה יפה, שלוקחת את הזמן להיבנות והופכת ליפהפייה ועדינה.
אבל בשאר הזמן זה די ברור שהתסריטאי של הסרט לא היה סגור לגמרי על איך להשיג את מה שהוא רצה. כי הסרט שבתוך הסרט – כמעט ואין פירוט על מה קורה בו. והחיים של כל אחת מהדמויות כאן מצוירים בקו אחד, חסרי פיתוח. לכן גם נדמה שהסרט לא יודע מתי להסתיים. הסצנה האחרונה היתה צריכה להיות סצנת היונים היפה. לאחר מכן זה ברור שצילומי הסרט (שבתוך הסרט) בעצם הסתיימו, אבל "הכי גרועים" ממשיך לעוד אפיזודה שבאה לכאורה לסגור איזשהו חוט סיפורי, ומכיוון שהסרט לא מספיק מפתח את כל הסיפורים שלו, לא ממש ברור למה האפיזודה הזאת נמצאת בסרט, ולמה בסוף, ולא ביחד עם כל השאר, לפני סצנת היונים.
במהלך הצפייה ב"הכי גרועים" היו כמה רגעים שחשבתי על "חבורת נערות" של סלין סיאמה, שמסתובב באותו מילייה, ועשה את זה הרבה יותר טוב. כך יוצא שב"הכי גרועים" יש רעיון יפה, וכמה רגעי קולנוע יפים, אבל התוצאה היא סרט מבולגן מדי שחסר הידוק וכניסה מספקת לפרטים.