דוקאביב 2014: כמעט חברות

אני מאוד חצוי לגבי הסרט הזה. מצד אחד, יש בו הרבה לב, ורוך, וכוונה טובה, ומקצועיות בעשייה.

מצד שני, יש בו משהו כל כך מפוספס. כאילו יש כאן פוטנציאל עצום, והתוצאה מממשת רק חלק קטן ממה שזה היה יכול להיות.

זה כבר סרט דוקומנטרי ישראלי שלישי שאני רואה השבוע שמתעסק ביחס שלנו, הישראלים, לאחר. "תחנה סופית" של ג'ולי שלז חרך את הנשמה ביאוש. "תרשום, אני ערבי" בא מלמטה, ברוך ובעדינות, ועדיין היה מבט עצוב על חוסר היכולת שלנו, היהודים והערבים, לחיות ביחד. והנה מגיע עוד סרט אחד שמנסה לבחון את שאלת דו-הקיום. וגם כאן יש חשדות, ומטפטפי רעל, ויאוש, וחוסר תוחלת. אבל יש כאן ילדים. בעצם, ילדות. העתיד שלנו. לא בטוח שהן יוכלו להתגבר על הרעל המוזרק לורידים, על השנאה שהן מולעטות בה באוזניים, אבל אולי בכל זאת.

almost friends

אבל מכאן גם נובעת תחושת ההחמצה שלי מהסרט הזה: יש כאן סיפור על מפגש בין שני בתי ספר. אחד ממושב תלמים, ע"י שדרות, והשני בלוד. בית הספר בלוד הוא מעורב (יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים לומדים בו), ובית הספר בתלמים הוא יהודי דתי-מסורתי. הסרט מנסה להתמקד בשתי דמויות: אחת, לינור, ילדה יהודיה נבונה ורגישה, שלא קונה את כל הסיפורים שההורים והמורים שלה מספרים לה על הערבים. והשניה, סמר, ילדה ערביה מלוד, שגם היא מנסה להתבגר ולמצוא את מקומה בעולם בעצמה. אבל יש גם את כל העולם מסביב. והוא מפריע לי. מפריע לחווית הצפיה שלי.

יש את ההורים. ויש את המורות. ואת החברות האחרות. יש את העולם הסובב את לינור ואת סמר. ולהרגשתי, העריכה של הסרט שמה דגש גדול מדי על ה'מסביב', במקום לסגור צמצם על שתי הבנות האלו. יש, למשל, סיפור של אחת החברות של לינור, שיוצרת קשר עם מישהי שלא מכירה את אבא שלה, מכיוון שהיא נולדה מתרומת זרע. הסיפור הזה יוצר כמה רגעים מאוד משעשעים, אבל לדעתי היה עדיף להשאיר את כל הסיפור הזה על רצפת חדר העריכה. כל התוספות האלו (למשל, אסיפת ההורים בתלמים, שם אין ילדים בכלל), כל הקטעים בסרט שלא נוגעים ישירות לשתי הגיבורות הראשיות של הסרט, כל אלו מאיטים את קצב הסרט מאוד. יש משהו עייף קצת בזרימה של הסרט הזה. וכך, כשמגיע המפגש, יש בו עניין רב, וגילוי לב נדיר, ועדינות לא שגרתית, אבל הוא היה יכול היה להיות שיא רגשי עצום, אם כל שאר הסרט היה מתרכז רק בשתי הבנות האלו, ושם את כל סיפורי המשנה האלו בצד. כדי לקבל שיא רגשי, פיי-אוף, צריך בילד-אפ. וכל ה'מסביב' פוגע בבניית המתח לקראת, וכך גם הסצינה הזו, יפה בפני עצמה, לא מממשת את הפוטנציאל שלה.

יכול להיות גם שהאחים הימן, מפיקי הסרט, כל כך משופשפים בעשיית סרטים, עד שהם כבר קצת פוגעים באפקט הרגשי של הסרטים שהם עושים. בהרבה רגעים בסרט אפשר להיטמע לגמרי בסיפור, כי קשה בכלל לזכור שמדובר בצילום דוקומנטרי. נדמה לי שהסצינות מצולמות בכמה מצלמות, או שיש כאן חיתוכי עריכה מהירים, שינויי זויות רבים, כך שהסרט מרגיש דינמי, זורם, חי. אבל אולי היה כדאי ללכלך קצת את העשייה, לגרום לילדות להרגיש את נוכחות המצלמה, כדי לקרב אותי יותר לאמת. יש משהו קצת 'עשוי' מדי לטעמי בדוקומנטציה של "כמעט חברות" (גם מבחינת צילום, וגם מבחינת עריכה).

ואחרי המפגש הזה, סצינת השיא היפה הזו, מגיע עוד אפילוג מייאש. למרות שאבתיסאם מר'ענה, בסרטה הנפלא, ניסתה לסיים בטון של תקווה, סך 3 הסרטים שראיתי מייאש: יש כאן שנאה עצומה לכל מה שלא מתיישב עם ראיית העולם שלנו. יש כאן חוסר סבלנות משווע לאחר. מבין 3 הסרטים הכי אהבתי את "תרשום אני ערבי", וגם "תחנה סופית" הוא קולנוע משובח. "כמעט חברות" הוא סרט חביב, אבל מפוספס.

הקרנה נוספת, למי שרוצה: ביום חמישי, ה-15/05.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s