רק האוהבים שורדים: אמנות גבוהה

(שם הסרט במקור: Only Lovers Left Alive)

רק שלשום כללתי את הסרט הזה ברשימות סיכום השנה. הוא היה בין עשרת הגדולים שלי לשנת 2014 מבין אלו שלא הופצו מסחרית. והנה מגיע סוף השבוע הראשון של 2015, והנה "רק האוהבים שורדים" מופץ. בערך. תצטרכו לחפש בפינצטה מאוד דקיקה את ההקרנות של הסרט הזה של ג'ים ג'רמוש. למעשה, הוא מוקרן בהקרנות חצות בלבד. אם אתם בסביבה, ויותר חשוב, אם אתם במצב הרוח הנכון, מאוד מומלץ לנסות את הסרט המיוחד והיפה הזה. אבל רק אם אתם במצב הרוח הנכון. כי זה סרט מיוחד ומכשף. לא לכל אחד.

—————————————–

באחת הסצינות בסרט צופה אדם, הערפד הגברי, בהופעה של זמרת לבנונית. היא שרה שיר יפהפה, מלא דמיון ורעננות אמנותית. בת זוגו הערפדית, איב (חוה), מצטרפת אליו ומקשיבה גם היא. בתום השיר הוא אומר: "יפה". "יפה מאוד", אומרת איב, ומוסיפה: "היא עוד תהיה מפורסמת". "הו, לא", מגיב מיד אדם, "אני מאוד מקווה שלא".

ג'ים ג'רמוש הוא נסיך האינדי האמריקאי. כבר כ-30 שנה הוא עושה סרטים בעבודת יד. סרטים שמקדשים את האחר. את הזרוקים בצד הדרך, בסוף אמריקה, בסוף העולם. נרדפי החוק, המגיעים לביצות של לואיזיאנה; או הרוצח השכיר המתבודד ב"גוסט דוג"; אפילו הדון ז'ואן, האיש שהכי במרכז העניינים, עוזב את דרכיו ומתחיל לחפש את הבן שהוא לא ידע שיש לו ב"פרחים שבורים" (והסוף של הסרט ההוא משאיר את הדמות הראשית בסוג של לימבו, לא לפה ולא לשם – לא להתיישב באף צד של הגדר; להישאר האחר). הסרט הכי ביזארי של ג'רמוש (לפחות מאלו שראיתי) היה "גבולות השליטה", סרטו הלפני האחרון, מלפני 6 שנים. הוא היה סתום מדי לטעמי, מתענג מדי על המוזרויות שלו. אבל הנה מגיע סרטו האחרון, ומסביר את מה שלא הבנתי בסרט ההוא: ש