להתאהב זה לא מצב נורמלי. זה מצב של איבוד חושים. של איבוד שליטה. של מישהי נוספת בחיים. של מברשת שיניים נוספת בשירותים. של מכנסיים זרוקים בחדר שהם לא שלך.
"את לי לילה" לוקח את מצב איבוד השליטה לקיצוניות. אבל הוא עושה את זה בסרט מרוסן ומרשים בשליטה שלו. ולירון בן שלוש, השחקנית הראשית והתסריטאית, היא סוג של פלא.
חלי, בגילומה של בן שלוש, היא אדם סגור ועצור. היא בשליטה. כל הזמן. אף אחד לא יגיד לה איך ומה. היא יודעת בדיוק מה טוב לה. מה טוב לאחותה המפגרת בשכלה. והיא יודעת בדיוק איך. אבל היא רוצה גם משהו לעצמה. מישהו. אהבה. והמשהו הזה יפרק את עולמה. בן שלוש כל כך מדויקת בבניה של הדמות הזו, כל כך קרובה לאדמה, אמינה ורגילה, ועם זאת, מביעה בלי הרבה מאמץ נראה לעין עומקים עצומים של כמיהה אנושית לאהבה, למשהו שיהיה פרטי ואישי, הרחק מהמטלות היומיומיות המציקות כל כך (במקרה של חלי – הטיפול באחותה האהובה, אבל גם המעיקה, המפגרת בשכלה). בן שלוש כאילו משחקת, אבל בעצם היא נטורליסטית עד העצם, והשילוב הבלתי אפשרי הזה הוא סוד הקסם של השחקנית המדהימה הזו.
"את לי לילה" הוא סרט שבנוי בהדרגתיות מרשימה. הכל בנוי בקצב מדוד, מבלי לצאת מהכלים, בשליטה מרשימה בכל האספקטים של העשייה הקולנועית (הצילום הנהדר של עמית יסעור, החונק בגרון מרוב דחיסות, והמשחק המדהים של בן שלוש ושל איבגי. דאנה איבגי).
אמנם יש לי להמשיך לקרוא 
איתן 