שלשום התכסחתי כאן על סרט (שהוא לא בדיוק סרט) שמוקרן החודש בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. והנה עוד סרט אחד שיוקרן החודש בסינמטק תל אביב (וגם בירושלים). סרט דוקומנטרי של דוקי דרור ושל חן שלח. וזה כבר סרט הרבה יותר מומלץ.
ואחרי שהזכרתי את "תרשום, אני ערבי" בסיכום השנה שלי, הנה מגיע עוד סרט שבוחן את סיכוי או חוסר הסיכוי בדו-קיום שלנו ושל הפלסטינאים על פיסת האדמה הקטנה הזאת שנקראת ישראל/ פלסטין.
ובניגוד לסרט (הנפלא) של אבתיסאם מר'ענה, דוקי דרור וחן שלח יורדים מהשמיים לאדמה. מעיסוק באחד מגדולי האומה (הפלסטינית) לעיסוק באנשים הפשוטים. בי. בכם. וזה לא אומר שהסרט של דרור את שלח פשטני או נחות. הבימוי כאן בוחר במודע בגישה קלילה, כך שהוא מראש יוצר סרט שהוא פחות "חשוב", אבל זה לא אומר ש"האויבת שלי, השותפה שלי" הוא סרט לא רציני. יש בסרט הזה הרבה קסם וחיוכים, אבל המציאות הזו שלנו מספקת ליוצרים כאן אינספור הזדמנויות להציב מכשולים (מילה שאחת משתי גיבורות הסרט מתקשה להגות, אגב) לגיבורות. הם מנצלים רק חלק מהן, אבל זה חלק מאסטרטגיית הבימוי כאן: לשמור את הכל קליל ונגיש. והאסטרטגיה הזו משתלמת. כי הומור הוא הדרך הקלה ביותר אל ליבו של הצופה. במיוחד אם הוא הומור אפקטיבי, מצחיק. וכך בחלק השני של הסרט, כשאנחנו כבר לגמרי נמצאים בתוך הסיפור, לגמרי עם הדמויות, אז מגיעים הקשיים. והמסע הרגשי שלנו עם הגיבורות הופך עמוק יותר. ההבנה שלנו את המצב הכמעט בלתי אפשרי שבהם נמצאים החיים שלנו (שלנו = של היהודים והערבים) כאן על פיסת האדמה הקטנה הזו הופכת אמיתית מאוד, מוחשית.
בהחלטת בימוי יפה שתי הגיבורות של הסרט מובילות אותנו אל להמשיך לקרוא ←
בהחלטת בימוי יפה שתי הגיבורות של הסרט מובילות אותנו אל להמשיך לקרוא 
איתן 