סיכום שנת 2014

לכאורה זו היתה שנה נורמלית. הרי ככה זה מתנהל בעולם הגדול, שם בחוץ: בתחילת השנה – האוסקרים, הסרטים המכובדים שעדיין נהנים מאבק הכוכבים של הטקס הנוצץ. בסוף השנה – מתכוננים לאוסקר של השנה הבאה, והתחלת הטפטוף של הסרטים שימלאו את רשימות המועמדים של אותו טקס כל כך נכסף. ובאמצע – שממה. קצת פסטיבלים, קצת סרטי סינמטקים – אבל בכל הנוגע להפצה מסחרית – לא הרבה יותר מזה.

לא מדויק. בתחילת השנה הגיעו למסכים בישראל כמה סרטים מצוינים ממש. גם בסופה. באמצע אכן היתה סוג של שממה. אבל היתה נקודת אור אחת. בעצם, לא נקודת אור. יותר כמו פנס עצום מימדים מכוון ישר לעין. הקולנוע הישראלי. הסרטים הישראלים שהופצו השנה (וגם אלו שמתרגשים עלינו בשנה הבאה) היו פשוט תענוג. מיצירות מופת של ממש, לסרטים מצוינים, דרך סרטים מקסימים, סרטים חביבים, ועד, כן, גם סרטים רעים ממש. הקולנוע הישראלי מראה נוכחות של ממש על המסכים בישראל, והקהל הישראלי נוגס בתאווה. הסרט הנצפה ביותר בישראל ב-2014 היה סרט ישראלי (והוא מכר לפחות כפול מכל סרט הוליוודי אחר). ולא מעט סרטים ישראלים אחרים היו רבי מכר. גם איכות וגם כמות – הקולנוע הישראלי של 2014 הגיע לשיא משמח במיוחד. ויותר מכך – זהו שיא שנמשך לאורך כל השנה. לא עוד סרטים ישראלים שנדחסים לחלון צר שבין יוני לספטמבר (פסטיבל ירושלים עד לפרסי אופיר). סרטים ישראלים נמצאים כאן כל השנה, וחלק לא קטן מהם מרוממי נפש ממש. לא פלא שרשימת 10 סרטים שהכי אהבתי השנה מכילה לא פחות מ-5 סרטים ישראלים. כן, חצי מהסרטים הכי טובים השנה לטעמי (טובים בכל קנה מידה. לא טובים ביחס לזה שזה ישראלי, אלא טובים כערך מוחלט. מצוינים, מרגשים, מצחיקים, נפלאים) הם סרטים כחול לבן.

ועם זאת, עדיין אני מוצא הרבה סרטים מצוינים שאינם מופצים כאן. אז שוב, כבכל שנה, הרכבתי לפוסט סוף השנה שלי שתי רשימות: 10 הסרטים שאהבתי השנה מתוך אלו שהופצו, ועוד סרטים שאהבתי השנה, אבל לא הופצו מסיבות שונות ומשונות. אז הנה הם באים, שתי רשימות עשרת הגדולים שלי.

לפני שאני אגש לרשימה עצמה, אציין כאן בקצרה סרטים שאהבתי אבל השארתי מחוץ לעשיריה:

לוויה בצהרים (אדם סנדרסון, ישראל), נעלמת (דיויד פינצ'ר, ארה"ב), לפני החורף (פיליפ קלודל, צרפת), התחלה חדשה (ג'ון קארני, ארה"ב), יומיים ולילה (האחים דארדן, בלגיה), ציידי ראשים (מורטן טילדום, נורבגיה), נימפומנית (לארס פון טרייר, דנמרק), רק ג'יגולו (ג'ון טורטורו, ארה"ב), לאנצ'בוקס (ריטש באטרה, הודו), אני, עצמי, ואמא שלי (גיום גאליין, צרפת), רכבת הקרח (בונג ג'ון הו, דרום קוריאה), פילומנה (סטיבן פרירס, אנגליה), דבש (ולריה גולינו, איטליה), מועדון הלקוחות של דאלאס (ז'אן מארק ואלה, ארה"ב).

ועכשיו, לעשרת הגדולים באמת שלי, מבין אלו שהופצו רשמית בישראל (הלינק בשם הסרט מכוון לפוסט שכתבתי עליו)

10. בתוך לואין דיויס – ג'ואל ואיתן כהן (ארה"ב)

Inside Llewyn Davisעושה רושם שהאחים כהן עושים לפעמים את הסרטים האלו. סרטים מופנמים, אישיים, כאלו שלא יחשבו בעיני מעריציהם להכי טובים ברזומה, אבל אלו הם הסרטים שהכי נוגעים בי. כזה היה "איש רציני" (מה שנקרא בישראל "יהודי טוב"), וכזה הוא גם "בתוך לואין דיויס". סיפור נוגע ללב על לוזר נצחי. מישהו שמחפש רק מילה טובה, הכרה ביצירה שלו, אבל היא לעולם לא מגיעה. עם צילום חודר, משחק מדויק, ומבנה מעגלי שחונק, "בתוך לואין דיויס", הוא סרט אינטלגנטי, חכם, ומרגש.

9. נברסקה – אלכנסדר פיין (ארה"ב)

Nebraskaבעיקר בגלל הסצינה האחרונה. כל הסרט הוא תצוגת כל מה שטוב בבמאי הזה, אלכסנדר פיין. אבל הסצינה האחרונה מביאה את אותה אנושיות חמה, מתפרצת, אל שיא רגשי יוצא דופן. מחווה של בן אוהב לאביו רגע קט לפני שהוא קמל לגמרי. וכל זה לא בא לבטל את הסרט המצחיק-עצוב, משוחק ומצולם לעילא, מבוים בשקט ובביטחון. סרט יפהפה ומרגש.

8. אפס ביחסי אנוש – טליה לביא (ישראל)

zero motivationהסרט המצליח ביותר בישראל בשנת 2014 היה בעיניי קומדיה מטורללת ומצחיקה מאוד שנכשלת דווקא ברגעים שהיא מנסה לרגש. יש לה כמה חסרונות (בעיקר ברגעים שהיא מנסה להעתיק את הסרט הקצר הנהדר שלה, "חיילת בודדה"), אבל ברגעים הקומיים יש כאן הבלחות של גאונות. טיימינג אדיר, וכתיבה מצוינת הביאו את "אפס ביחסי אנוש" גם ללב שלי, למרות כמה מהמורות בדרך. ותמרה קלינגון (בתפקיד הרוסיה הפסיכית) – תגלית נפלאה.

7. מיתה טובה – טל גרניט ושרון מימון (ישראל)

farewell partyסרט של טעם טוב. סרט של דיוק כירורגי ממש במעברים שלו בין שחוק לבכי. סרט של כתיבה חכמה, משחק נפלא של צוות שחקנים רחב, ושל בימוי חם ואנושי – המעברים בין הרגעים המרגשים לרגעים המצחיקים (שכל אחד מהם בנפרד עשוי לעילא) – המעברים האלו, הקשים מאוד לביצוע גם אם אתה במאי מנוסה, כאן בוצעו ע"י הבמאים הטירונים גרניט את מימון בשלמות נפלאה. סרט מרגש מאוד, ומצחיק מאוד. ואנושי מאוד.

6. התבגרות – ריצ'רד לינקלייטר (ארה"ב)

boyhood2פרויקט אדיר מימדים שהתגלה דווקא כסרט צנוע ומקסים. פרויקט שמקיף כמעט חיים שלמים (או לפחות תקופה ארוכה וקריטית בחייו של אדם) ועדיין סרט שמצליח להישאר קרוב לאדמה, לתודעה של אדם אחד ולקרובים אליו. סרט גדול גדול, ועם זאת פרטי וקטן. ועל הניגודים האלו, שהזינו אחד את השני במקום להפריע, שבנו בסימביוזה ייחודית יצירה שהוכיחה שהיא יותר מסתם גחמה או גימיק, יצירה שהיא משהו חד פעמי שלא יחזור, משהו שגם יישאר להרבה זמן אחרי – "התבגרות" הוא סרט נפלא ומרתק.

5. בין כוכבים – כריסטופר נולאן (ארה"ב)

Interstellar mcconaugheyגם כאן יש שילוב בין גדול לקטן. קצת חששתי לפני שנכנסתי לאולם הקולנוע. נולאן קרע לי את עור התוף, וגם הותיר אותי די מבולבל ולא מסופק ב"התחלה". הוא מביים על קנווסים עצומים, אבל ב"בין כוכבים" הוא מצליח להישאר קרוב קרוב לאנשים, לאנושיות, לאמביציה של האנשים ליצור, לחשוב, להבין. כן, זה סרט מדע בדיוני עם הרבה אפקטים, אבל המוסיקה וטון הבימוי הפעם מורידים טונים, מכריחים אותי להקשיב למה שיש לדמויות להגיד, למה שיש לנולאן עצמו להגיד. סרט מרגש, חכם, ומרתק.

4. יונה – ניר ברגמן (ישראל)

yonaזה סרט שמעורר ויכוח, אבל אני נשביתי בקסמו לגמרי. סרט שהוא מסע מרגש בחייה של דמות מאוד יוצאת דופן. אמונה יוקדת בכוחו של האינדיבידואל, ובזכותו של אותו אחד על עצמו מעצם קיומו. נעמי לבוב בתפקיד מחשמל מביאה את אותה דמות חשופה והכי אמיתית, וגורמת לי כמעט לצעוק אל המסך, לרצות לעזור לה להתקבל, להיות נאהבת דווקא בגלל שהיא עושה מה שהיא רוצה מבלי להתחשב ברצונות האחרים, במוסכמות, בנימוס המקובל, או בנורמה. סרט של במאי חכם שיודע לקרוא ביוגרפיה של מישהי אחרת ולנתח אותה לפי הבנתו, ויותר מכך, סרט של במאי שיודע לביים, לצלם, לעבוד עם שחקנים, לערוך, להפוך אשה שהיא מיתוס לסרט שהוא יותר מסתם ביוגרפיה סטנדרטית. זוהי זעקת כל אדם שמבקש אהבה מבלי לוותר על עצמו. וברגמן מכיר את הצעקה הזו, והיא חדרה את בשרי בסרט הנפלא הזה, "יונה".

3. גט – שלומי אלקבץ ורונית אלקבץ (ישראל)

gett1לכאורה סרט קטן מידות, סגור בחדר אחד. למעשה, עולם ומלואו. סרט שמספר סיפור פרטי, אבל הוא סיפור של כל כך הרבה נשים. עוול זועק לשמיים של מוסכמה חברתית עקומה המכפיפה נשים לרצונות גברים, לסמכותם, לרחמיהם. בכשרון משחקי ובימויי נפלא, ובכתיבה חכמה מובילים האלקבצים את ויויאן שלהם, את ויויאן של כולנו, במדורי הגיהנום של בית הדין הרבני, של החברה הישראלית שלא היינו רוצים להודות שהיא כזו, אבל היא כנראה כזו ועוד איך כזו. מחריד עד כמה שהסרט הזה אמיתי. מטלטל עד כמה שהעוול הזה קיים. לא רק סרט מצוין. סרט חשוב.

2. מקום בגן עדן – יוסי מדמוני (ישראל)

place in heavenהסרט הזה לא קיבל את האהבה שלדעתי הגיעה לו. אני חושב שזה בגלל שאנשים לא כל כך הכילו את הדמות הזו של אלון אבוטבול, דמות שהיא כל כך הרבה ניגודים בעת ובעונה אחת. אבל זהו עם ישראל, לפי יוסי מדמוני. עם שיש לו כבוד וחמלה, אבל גם עם קשה עורף, עקשן, אינפנטיל אפילו. באפוס ייחודי ומאוד לא שכיח בקולנוע הישראלי (ובכלל) מוביל מדמוני את הדמות הזו, את עם ישראל, בין קודש לחול, בין מלחמה לשלום, בין כבוד לאחר לבין התחשבות ברצונותיו של הפרטי בלבד. סרט שיש בו ניגודים, אבל סרט שיש בו חיים. ופאר עצום. ורגש מתפרץ. והצגות משחק אדירות. ומחשבה עמוקה על מקומינו כאן, על האדמה הפצועה הזו, מתחת לשמש היוקדת הזו. סרט נפלא בעיניי, וכמעט הכי טוב שראיתי השנה.

1. היא – ספייק ג'ונז (ארה"ב)

עיבוד תמונה לפי הפוסטר המקורי: אושר אורן

עיבוד תמונה לפי הפוסטר המקורי: אושר אורן

כולנו רוצים אהבה. כולנו רוצים רוך, הבנה, הקשבה. כולנו רוצים מישהו/י שיעביר/ תעביר אצבעות בשיער שלנו, שילטף/ תלטף אותנו, תלחש/ילחש לנו מילים טובות, יאהב/תאהב אותנו. כולנו. גם גיבור הסרט "היא" רוצה. אבל בכל הקשור למגע גופני הוא צריך לוותר. כי הוא מאוהב ביציר מחשב. מישהי בלי גוף. "היא" הוא לכאורה סרט מדע בדיוני, אבל הוא סרט רומנטי חכם, כואב, עצוב, ומרגש על האהבה במאה ה-21. כאן ועכשיו, לא שם ואחר כך. סרט שיש בו כל כך הרבה רגש, כל כך הרבה אינטלגנציה, כל כך הרבה מחשבה – פעמיים ראיתי את הסרט הזה, ופעמיים לא יכולתי לעצור את הדמעות. סרט שחודר ללב ונשאר שם. לנצח. כמו ברומנים הגדולים של פעם, רק שזה כאן ועכשיו. סרט נפלא.

—————————————————–

אז עד כאן הסרטים שכולנו מכירים, ושאני דירגתי לפי טעמי האישי. עכשיו לסרטים שראיתי בכל מיני הזדמנויות, מאוד אהבתי, ואני מאוד מצטער שמעט מאוד אנשים יכולים לחלוק איתי את ההרגשה הזאת, כי הם פשוט לא הופצו מסחרית בארץ. ושוב, לפני עשרת הגדולים, הנה, בחטף, רשימה של סרטים שאהבתי, אבל השארתי מחוץ לעשיריה, גם הם שווים שתחפשו אותם:

עד שההר יפגיש בינינו (במקור Eyjafjallajökull, אלכסנדר קופרה, צרפת. קומדיה מאוד מצחיקה), כולם במשפחה שלנו (במקור: Toata lumea din familia noastra, ראדו יודה, רומניה. זוכה פרס האקדמיה הרומנית 2013. דרמה חזקה ומצוינת), תחנה סופית (ג'ולי שלז, ישראל. סרט דוקומנטרי מחריד על הגזענות וחוסר הסובלנות ממש כאן, בתל אביב, בתחנה המרכזית), קלאב סנדוויץ' (פרננדו איימבקה, מקסיקו. סרט עם קצב ייחודי ומאוד לא קונבנציונלי, וגם סרט עדין ויפה על התבגרות), מהלכי לילה (Night moves, קלי רייכראדט, ארה"ב. גם כאן סרט עם קצב ייחודי, ועם מחשבה מאחורי המעשים. סרט מרתק של יוצרת מעניינת), כוכב (zvezda, אנה מליקיאן, רוסיה. סרט שמתחיל קצת אינפנטילי הופך בעזרת בימוי סוחף, אנרגטי וצבעוני לסיפור מרגש וחוויה קולנועית לא רגילה), חבורת נערות (Bande de filles, סלין סיאמה, צרפת. קצת מאכזב לנוכח סרטה הקודם והטוב יותר, אבל למרות הבלבול וחוסר המיקוד, גם כאן מופגנת הרגישות של הבמאית הייחודית הזו לנפש נערה מתבגרת, והעבודה של הבמאית הזו עם מוסיקה היא משהו יוצא דופן), וגם בסדר ההיעלמות (Kfraftidioten, האנס פטר מולנד, נורבגיה. קומדיית פשע ייחודית).

ואת הסרטים הנהדרים האלו השארתי מחוץ לרשימה. והנה הם עשרת הסרטים הכי מצוינים שראיתי השנה, אבל מסיבות עלומות ומרגיזות לא ראו מסך מסחרי בישראל (הלינק בשם הסרט מוביל לטריילר, לתת לכם טעימה שאולי תפתה אתכם ללכת ולחפש את הסרט)

10. מתנגן (Lilting) – הונג קאו (אנגליה)

liltingסרט קטנטן, פצפון, ועם זאת מרגש ויפהפה. בחור צעיר איבד את אהובו בתאונה. הוא חולק את יגונו עם אם אהובו המתאבלת גם היא, אף שלא ידעה על נטייתו של בנה. האהוב המת היה אנגלי ממוצא סיני. בהיותו צעיר הוא נטמע לחלוטין בתרבות המערב. האם המבוגרת כמעט ואינה דוברת אנגלית. וכך הקשר המתהווה בין שני המתאבלים מחייב זהירות מירבית, נסיונות מהוססים לקשר בין שני אנשים שאינם דוברים זה את שפתו של זה, ועם זאת חלקו אהבה לאדם אחד ומיוחד. משחק נפלא של בן ווישאו ושל שחקנית לא מוכרת ממוצא סיני, עריכה מדויקת בין עבר להווה, עם הבלחות הומור לא צפויות – סרט אנושי וצנוע שרק מחכה שתגלו אותו.

9. טווח קצר 12 (Short term 12) – דסטין דניאל קרטון (ארה"ב)

גם כאן, סרט קטן, אנושי, חם, עם הבלחות הומור לא צפויות, ועם כמה סצינות מרגשות עד דמעות. ובעיקר, זה סרט אותנטי על החיים. ברי לרסון בתפקיד הראשי היא תגלית מסקרנת, והסרט מבוים בקצב מדוד ומלטף. לכאורה אין הרבה כאן – סיפורם של מדריכים במוסד לנוער בעייתי, אבל זה סרט שמעניק תשומת לב מירבית לאנשים שנדרסו ע"י החיים, משקם אותם, משקם את האמונה באדם. סרט יפהפה.

8. רק האוהבים שורדים (Only Lovers Left Alive) – ג'ים ג'רמוש (ארה"ב)

only lovers left aliveסרט אלנגטי על ערפדים. סרט רומנטי על ערפדים. לא כאלו ששותים דם מצוואר של אנשים, אלא מכוסיות יין אקסלוסיביות. סרט יפהפה על אהבת אמנות, אולי אפילו על אהבת אמנות גבוהה, וכדרכו של ג'רמוש, זה יותר סרט אווירה מאשר סרט סיפור, אבל הוא כל כך יפה, כל כך מלטף, כל כך חכם, עד שקשה היה לי להתנגד ליופי הגדול שבו.

7. מיס באלה (Miss Bala) – חררדו נאראנחו (מקסיקו)

Miss Bala 2נכון, הסרט הזה כבר בן 3, אבל אני ראיתי אותו לראשונה רק השנה, במסגרת הפסטיבל המקסיקני בסינמטקים. ואם יכולים להפיץ בישראל של 2014 סרט בן 3 מנורבגיה ("ציידי ראשים"), גם את זה יכלו להביא. סיפורה המדהים של בחורה פשוטה שבסך הכל יש לה חלום קטן – להיות מלכת יופי של המחוז שלה. אבל הפשע שנמצא בכל מקום במקסיקו מזהם את החיים שם בצורה טוטאלית. כושר בימוי פוער לסתות, עם שליטה בכל המרכיבים של התמונה, ביחד עם עבודה מדויקת עם שחקנית נהדרת ויפה – זה סרט שנשאר איתי הרבה זמן אחרי שיצאתי מהאולם.

6. ז'אפלו (Jappeloup) – כריסטיאן דוגאי (צרפת)

jappeloupמי היה מאמין שסרט על סוס יסחוף אותי כל כך. רק אחרי הצפיה קראתי שגיום קאנה, השחקן הראשי והתסריטאי של "ז'אפלו" (שהוא גם במאי לעת מצוא, ובחייו הפרטיים הוא בעלה של מריון קוטיאר הגדולה) היה רוכב סוסים תחרותי ומקצועי שבגלל פציעה נטש את עולם ספורט הסוסים והלך לקולנוע. ואכן הסרט הזה בא מהלב. "ז'אפלו" הוא סרט שמרחיב את הלב, סרט אוהב ומרתק על אנדר-דוג שמגיע ומנצח, אבל בניגוד למה שניתן לחשוב, הוא מצליח להימנע ממהמורת הקלישאה. לא כל קפיצה של הסוס הזה, ז'אפלו, לא כל קפיצה שלו צולחת. לא כל תחרות נגמרת בנצחון שלו. וכך קורה שמגיעים לכל תחרות, לכל מכשול בתסריט עם מתח אמיתי. וכך קורה גם שאני נמצא לחלוטין עם הדמויות שבסרט, עם הצילום המפעים, ועם השחקנים המצוינים (תומך נפלא מאחור דניאל אוטיי, וצוות שחקנים נרחב נוסף ולא מוכר. עדיין). סרט עם גודש רגשות לא צפוי. סרט נפלא בעיניי.

5. המכשפות מהיער (Las Brujas de Zugarramurdi) – אלקס דה לה איגלסיה (ספרד)

brujas de zugarramurdiהבמאי הספרדי הזה כנראה מטורף מדי למפיצים הישראלים. "המכשפות מהיער" הוא אולי לא סרטו הטוב ביותר של אמן הטראש הפסיכי מספרד, אבל הוא סוחף בצורה בלתי רגילה, אנרגטי ומצחיק מאוד, והוא בעיקר פוער לסתות מכושר ההמצאה הלא נורמלי של הבמאי הזה. רק סרט אחד של הבמאי הזה הופץ בישראל, אבל מאוד כדאי לחפש סרטים אחרים שלו. ואפשר להתחיל מ"המכשפות מהיער" – תצוגת תכלית של טירוף מטורלל. סרט כיפי.

4. כוונות טובות (Din Dragoste cu cele mai Bune Intentii) – אדריאן סיטארו (רומניה)

din dragoste cu cele mai bune intentiiהאמת שלא רואים את זה בטריילר, אבל "כוונות טובות" הוא סרט מאוד מצחיק. באמת. אמא בבית חולים. איזה קטעים. וזה ממש ככה. האמא מתאשפזת, הבן הדואג עוזב הכל והולך לסעוד אותה, ובדרך כולם, אבל כולם מייעצים לו. לכל אחד יש מה להגיד. כל אחד יודע מה הכי טוב. והאמא – גם לה יש מה להוסיף.

ובנוסף לסיטואציות הכתובות נהדר, עם הדיאלוגים המבריקים שמשוחקים בדיוק קומי נפלא וגם חם ואנושי, בסרט הזה גם גיליתי במאי מקורי וייחודי שמאוד יעניין אותי לעקוב אחריו בעתיד. ב"כוונות טובות" שם אדריאן סיטארו את המצלמה באופן קבוע במקום אחד הדוברים בסצינה. כך יוצא שהאנשים המדברים מסתכלים ישר אל תוך המצלמה. ומכיוון שהסצינות הן לרוב רב שיח, ולא דו שיח, הסצינות משתפות אותי באופן הכי ישיר בדבר אורגני וחי, ולא בתיאטרון מצולם. מה גם שלפעמים הבמאי משנה זווית צילום תוך כדי סצינה. לפעמים הוא שם את המצלמה על נקודת המבט של משתתף אקטיבי בסצינה, ולפעמים של אדם שנמצא בחדר, ורק מביט על המתרחש. סרט רב המצאות קולנועיות, מצחיק ודי נפלא.

3. האל הלבן (Fehér Isten) – קורנל מונדרוצ'ו (הונגריה)

סרט של הלם טוטאלי. סרט של פליאה לא מובנת. איך בכלל עשו את הסרט הזה? איך האדם יכול להיות חיה כל כך חסרת רחמים? איך יצור כל כך תמים וחמוד יכול להפוך לחיית טרף כל כך מפחידה, והכל רק בגלל שהאדם, בעיוורונו ובטיפשותו, אימן אותו לזה?

סרט בלתי יאמן ממש שמספר שני סיפורים מקבילים. ילדה שאבא שלה הכריח אותה לנטוש את הכלב החמוד והאהוב שלה הופכת רגזנית, מרדנית, סוררת. והכלב עצמו, שעובר תלאות שונות ומשונות, עד שהוא מנהיג מרד גדול ומחריד של הכלבים הרצחניים כנגד החיה הטיפשה מכולם – האדם. בסוף הילדה והכלב ייפגשו מחדש, שניהם מפוכחים, לפגישה גורלית. מה יקרה בסופה של אותה פגישה? תאמינו לי שאם אתם בעלי קיבה מספיק חזקה, אתם רוצים לראות את הסרט המדהים הזה.

2. מתחת לעור (Under the Skin) – ג'ונתן גלייזר (בריטניה)

under the skinסרט פסיכי, אניגמטי, לא מובן, מהפנט, מופלא, אדיר, מרתק, מעורר מחשבה, פוער אישונים (ביותר ממובן אחד), סקסי, מפחיד, ועוד כמה סופרליבים כיד הדמיון הטובה. סקרלט ג'הנסון היא כנראה חייזרית המשוטטת לה ברחובות סקוטלנד ומפתה גברים ברמיזות מיניות. סופם של אותם גברים רע ומר. אבל רגש מתחיל להתגנב אל אותה חייזרית. (אני חושב ש)זהו סרט על חוסר הרגש בחיים שלנו. על הפטאליות של המעשים שלנו, מעשים שנעשים לא מתוך מחשבה ואהבה לזולת, אלא מתוך תאווה פשוטה ובזויה. ועל כך שסופנו רע ומר. או משהו כזה.

היתה לי חוויה דומה כשראיתי את "מלהולנד דרייב" של דיויד לינץ'. חוויה של "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?", "מה זה היה?", "מה קרה פה?", חוויה של "לא הבנתי כלום, אבל זה סרט מדהים". סרט מאתגר, אבל אדיר.

——————

האמת היא שמאז שראיתי את "מתחת לעור" ידעתי שזהו הסרט הכי טוב שראיתי השנה מבין אלו שלא הופצו בישראל. אבל היה עוד אחד. סרט מצוין גם הוא, אבל גם סרט חשוב. ובסופו של דבר הרגשתי מחויב להציב אותו קצת מעל ל"מתחת לעור". אז הנה הוא מגיע, הסרט שהכי אהבתי השנה מבין אלו שלא הופצו מסחרית בישראל

—————————————————–

1. תרשום, אני ערבי – אבתיסאם מר'ענה מנוחין (ישראל/ פלסטין)

write down i am an arabאת הסרט הזה ראיתי במסגרת פסטיבל דוקאביב האחרון. אני מכיר את סרטיה של מר'ענה. ראיתי כמעט את כולם. אבל היא הפתיעה אותי. במקום הלהט שלה לתקן את העולם, האנרגיה היוקדת שלה כנגד עוולות (של יהודים וערבים כאחד), הפעם הסרט הזה, שלכאורה הציג סיפור ביוגרפי פשוט של מי שנחשב למשורר הלאומי הפלסטיני, הסרט הזה הפך לקינה חרישית על חוסר יכולתינו, היהודים והערבים, חוסר יכולתינו לחלוק חיים שלווים ושקטים בארץ הזו. ומסתבר שהסרט הזה הפך נבואי. לא הרבה אחרי שראיתי את הסרט הזה התרגש עלינו קיץ לוהט מאוד, מלווה במלחמה דו צדדית מדממת, ואחריו הגיעה האלימות של התקוממות עממית מחודשת (מה שנקרא בערבית – אינתיפאדה).

הרי הסרט הזה מספר את סיפור חייו של מחמוד דרוויש. אבל הוא מתרכז בחלק גדול ממנו בסיפור האהבה הלא ממומש שלו עם אשה יהודיה. סיפור אהבה חסר סיכוי. סיפור של שלום חסר סיכוי בין יהודיה וערבי. הו כמה רעש היה קם כאן אם מישהו היה מרים את הכפפה ומפיץ את הסרט הזה מסחרית (אם אפשר להפיץ את "הנסיך הירוק", בטח היה אפשר להפיץ גם את זה). הפגנות, איומים, גידופים. כיצד אתם מעזים להקרין סרט על המשורר של האויב? עוכרי ישראל, ועוד כהנה וכהנה. מיצג מחריד של כל השנאה ששטפה את המדינה שלנו בשנה האחרונה, הכל היה יוצא החוצה. אבל מול הסרט העצוב הזה, זו רק היתה טיפה בים. כי הסרט הזה מופנם, קטן, ומרגש גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.

ואולי יש בכל זאת תקווה. קטנה, פצפונת, אבל אולי בכל זאת. אולי כמו שהסרט הזה מסתיים בסצינה בה המורה מלמד את תלמידיו את אחד משיריו של דרוויש, ומלמד אותם דרך השירה הזו שלום וסובלנות, אולי גם יבואו זמנים חדשים בשנה הבאה (יש בחירות עוד מעט). מי יודע. אולי בכל זאת.

——————————

וזהו. אלו היו הסרטים הכי טובים לטעמי השנה. והיו גם סרטים רעים. ממש רעים. למשל: "ההיא שחוזרת הביתה", או "מבצע חמניה", או "שושנה חלוץ מרכזי", או גם "למה זה מגיע לי". או "התעלות". או "הורה 79'". או "פרנק". או "הרחק מהיעדרו". או "יפה לנצח". יש גם כאלו. אבל למה להתרכז ברע. אם נסתכל לשנה הבאה, בטח נראה עוד מעט את "בירדמן" החדש של אנחנדרו גונזלס איניאריטו, את "לוויתן" הרוסי, ואולי גם את "נשימה", הסרט השני בבימויה של מלאני לורן שזכה לביקורות מצוינות כשהוקרן השנה בקאן (והוא יצא בצרפת לא מזמן).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סיכום שנת 2014

  1. היי איתן. מה שלומך ? תודה על הסקירה היפה. מה עם "אידה" ? גם את "השבוייה" של אגוייאן אהבתי ויש גם את "RED ARMY" הנהדר שהציג בפסטיבל חיפה ואת "הפשיטה 2" . זהו, CUT.
    ——————
    איתן לרוני: "אידה" היה יפה בעיניי, אבל לא מספיק מצוין בשביל סיכום השנה שלי. ואת השאר שציינת לא ראיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s