משחק החיקוי: כולם אוהבים את הסרט הזה. אני פחות.

(שם הסרט במקור: The Imitation Game)

הציפיות היו גבוהות. מורטן טילדום עשה סרט אחד שהלהיב אותי. "ציידי ראשים" הנורבגי היה כל מה שהוליווד פוחדת ממנו: נועז, מטורף, משוחרר, מסחרר, לא דופק חשבון, בוטה לעיתים, אבל לא כמניירה אלא כחלק אינטגרלי מהסיפור. וחוץ מזה, "משחק החיקוי" עשה לעצמו שם בחודשים האחרונים כסרט שמתקשר עם קהל בכל העולם. הפרסים שהוענקו לו הם בד"כ פרסי בחירת הקהל, לא המבקרים או של שופטים יודעי דבר. פרסי הקהל הם בשבילי סימן טוב לסרט שהוא גם איכותי וגם נגיש לקהל הרחב.

אבל יש גם את הצד השני. הצד העסקי של הוליווד. זה שמפחד מאוד לקחת סיכונים. זה שמסתכל החוצה, רואה במאים שעשו משהו שהצליח אצל המבקרים ו/ או בקופות הבינלאומיות, מביאים אותו אליהם הביתה, נותנים לו תסריט מוכן, ויאללה, תדפיס לנו כסף. כמובן שהכל קורה תחת עינם הפקוחה של המפיקים ההוליוודים שחותמים על הצ'ק כדי שהבמאי לא ישתגע ויחשוב שהוא יודע הכל. וכך הם מעקרים כל יצירתיות מהסרטים החדשים, וכך קורה גם שהיצירות האלו בד"כ מחזירות את הבמאים האלו חזרה לביתם עם הזנב בין הרגלים.

"משחק החיקוי" זוכה להרבה פידבק חיובי, כך שנראה שטילדום יטייל עוד קצת בעולם לפני שהוא יחזור לנורבגיה מולדתו, אבל למראה הסרט החדש שלו אני חייב לומר שאני מאוכזב. איפה זה ואיפה הרעננות והמקוריות של "ציידי ראשים". "משחק החיקוי" הוא סרט כל כך