איזה סרט משונה. ממש מוזר, וביזארי, והזוי. ולא, הפעם אלו לא מילים של תשבוחות. לאורך רוב הסרט ישבתי די מנותק. הרגשתי שאני לא מתחבר לטון הלא כל כך ברור שלו. ומצד שני, זה סרט די מצחיק. והצילום מאוד מרשים. אז אולי בכל זאת משהו עובד בו. ואולי לא. סרט משונה.
אני חושב שהבעיה העיקרית שלי עם הסרט מתמצה עם העובדה המשונה שאם אני זוכר נכון, אין בסרט הזה ולו קלוז-אפ אחד. רובן אוסטלונד הבמאי בורח מדרמה. אולי הוא מפחד ממנה. באחת הסצינות בסרט יוצא הזוג מהחדר במלון אל המסדרון כדי לדסקס עניינים הרחק מעיניהם של הילדים. אחד מעובדי המלון מעשן במסדרון, מפריע להם להתבודד. הם מבקשים ממנו שיתן להם פרטיות, כדי שיוכלו לדבר. הוא מסתכל עליהם. קאט. אין שיחה. אין דרמה. מעבר לסצינה הבאה. וזה רק למשל אחד מתוך הרבה למשלים.
רובן אוסטלונד ביים כאן סרט עם להמשיך לקרוא 
איתן 