שיר אחד: סאונדבייטס

(שם הסרט במקור: Song One)

אז זה הפך לנוסחה. לעשות סרט עם הרבה שירים, ובלי הרבה סיפור. בחור, בחורה, וה-ר-ב-ה שירים. שירים שהוא כותב ושר. היא בד"כ מנגנת גם. והקשר ביניהם מבוסס על שירים. קשר אפלטוני, או אהבה אמיתית של אנשים. אחד לשני. למוסיקה.

ולא אכפת לי שזו נוסחה. זה עבד יפה מאוד בשני סרטיו של ג'ון קארני. זה הביא אוסקר על השיר מתוך Once המקסים, והוא עוד יכול לזכות באוסקר על השיר מתוך "התחלה חדשה" המקסים גם הוא. וכל עוד הדברים האלו יוצאים מן הלב, כל עוד האהבה הגדולה למוסיקה היא אוטנתית, ולא מתקפלת אל תוך שיקולים מסחריים שמתבקשים מהנוסחה, כל עוד האהבה הזו למוסיקה היא אמיתית, אני מוכן לקבל עוד סרטים כאלו. והמקרה של "שיר אחד" הוא מקרה מבחן מעניין: כי האהבה האמיתית למוסיקה קיימת כאן, והיא מציפה את המסך, אבל המעבר שלה אלי באולם עובר בצינורות מקולקלים קצת. הסרטים של ג'ון קארני יותר טובים.

בחור צעיר אוהב מוסיקה. הוא מנגן בעבור גרושים במנהרות רכבת התחתית. עוד לפני שהכרתי אותו הוא עובר תאונת דרכים. נכנס לתרדמת. האחות של אותו בחור לא נמצאת בארץ בכלל. היא מקבלת טלפון אל המלון שלה הרחק בחו"ל, והיא רצה חזרה הביתה, ולבית החולים כדי להיות לצד מיטת אחיה. חמש דקות של סרט עברו, ו