בן אדם רציני מאוד, האנג'לינה ג'ולי הזאת. מאוד מאוד רצינית, האנג'לינה. רצינית מדי, אפילו. וזה לזכותו של "לא נשבר". וגם לרעתו.
לפני כמה שנים החליטה אנג'לינה ג'ולי (שחקנית שבשנים האחרונות למדתי להעריך ואף לאהוב. הופעתה ב"ההחלפה" של קלינט איסטווד מעכה אותי לגמרי) שהיא רוצה להתחיל לביים (ובמהלך הצפיה ב"לא נשבר" חשבתי גם שאולי קלינט איסטווד עצמו היה צריך לביים את הסרט הזה. חיפוש הרוח האנושית בתוך עולם אלים, זה לא איסטווד?). מבלי לדעת עליה יותר מדי הרגשתי שהיא אשה בשליחות. בהיותה שליחה של האו"ם לעניינים הומניטריים היא גם החליטה לעשות סרט שכזה, עם מסר. אז דילגתי על "ארץ של דם ודבש". ולמעשה, בזכרון הכללי לא מדובר בסרט משמעותי במיוחד. אבל על "לא נשבר" דיברו לא מעט, ועוד הרבה לפני שהסרט יצא. חשבו שהוא יהיה שחקן מרכזי בעונת האוסקרים הנוכחית (הוא לא). וכשיצאו הביקורות הבנתי שהאנג'לינה הזו היא עדיין במאית לא בשלה. אבל רוב המבקרים, גם אלו שלא אהבו את "לא נשבר", גם הם הודו שמדובר בשיפור ניכר לעומת סרטה הקודם. כמה מהם ציינו את החסרונות שיש בסרט להבנתם, אבל גם הוסיפו – 'למרות שהוא עשוי טוב'. אז הלכתי לראות את "לא נשבר". רציתי לראות מה האנג'לינה שווה כבמאית.
התוצאה, לטעמי, היא הפתעה לטובה. יש בסרט עבודת בימוי מרשימה מאוד, אם כי באותה נשימה מדובר גם באכזבה, בהרגשה שהיה יכול להיות כאן סרט טוב יותר. מרגש יותר. הרבה יותר ספוג בהשראה. הרבה יותר מעורר מחשבה. משאיר הרבה יותר רושם. במקום זה יצאתי עם הרגשה של 'מעניין, אבל זה עדיין לא זה. אולי בסרט הבא'.
הסיפור של הסרט הוא להמשיך לקרוא 
איתן 