אני מודה שבמחלקת טים ברטון יש לי הרבה להשלים. גם את (מה שנחשב) סרטיו הטובים ביותר (המספריים של אדוארד, למשל) לא ראיתי. אבל בכל זאת, אהבתי למשל את "פרנקנוויני". יש לו עין מעניינת. ואיזושהי נשמה שחורה וביזארית. אז למרות הביקורות האיומות מחו"ל, הלכתי לראות את סרטו החדש. התוצאה היא מפח נפש.
קודם כל, זה לא ממש נכון בעיניי שזה לא סרט ברטוני. אלו לא רק העיניים הגדולות שמושכות לכיוון המוזר, הכל כך מזוהה עם ברטון. בעיקר בתחילת הסרט תשומת הלב שלי הלכה לכיוון עיצוב הסביבה, הבניינים, הרחובות. משהו בהם היה קצת עקום בעיניי. כאילו כמו סרט הוליוודי קלאסי, אבל לא ממש. ומצד שני, סרט קולנוע הוא לא מגזין עיצוב. אני צריך דמויות בתוך הסגנון. משהו שיקרה לדמויות. אין לי את זה ב"עיניים גדולות".
הדרמה ב"עיניים גדולות" לא קיימת בעצם. ז'תומרת, קורים הרבה דברים בסרט הזה. הוא זז במהירות מטורפת. הרבה יותר מדי מהר. מבלי להתעכב על בניית קצב נכון, מבלי לבנות רגעי שיא ורגעי שפל, הכל קורה כאן חיש מהר. פגישה ראשונה על הטיילת, אי הבנה קטנטנה, והופ, הם זוג. ועוד הופ קטן, הם נשואים. כבר אז יש שם סצינה שבה קין (כריסטוף וולץ) נתפס בשקר. הוא מודה בהכנעה, בסצינה (שהיתה אמורה להיות) נוגעת ללב. אבל זה לא עובד. הכל ב"עיניים גדולות" חסר עומק. שטוח. במקום לקחת את הזמן לצלול אל תוך העיניים האלו, שהכל נמצא שם, הסרט של ברטון מתייחס אל דמויותיו כאל מוצרי פופ. שטוחים, מיידיים, נשכחים.
שני השחקנים הראשיים הוכיחו את עצמם אינספור פעמים בעבר. כאן שניהם להמשיך לקרוא ←
שני השחקנים הראשיים הוכיחו את עצמם אינספור פעמים בעבר. כאן שניהם להמשיך לקרוא 
איתן 